סיוע יהודי לגורמים לא יהודיים מפריע לי. תראו את ממשלת ישראל, אשר “מפתחת כלכלית” את השטחים הפלסטיניים בעוד שחסר הסכום הדרוש לחיזוק בתי הספר בשדרות.
סוגיית המימון הממשלתי לעולם אינה ברורה. האם זה מוסרי לשלם עבור פרויקטים תשתיתיים בזמן שאת אותו הכסף ניתן להשקיע ישירות בהצלת חיים – בתחום הבריאות? לפחות, שאלות אלה מציבות את המאבק בין חיים יהודיים לבין איכות חיים יהודיים. אולם נראה שברוב המקרים מדובר למעשה בחיים יהודיים לעומת איכות חייהם של אחרים.
חוקי התורה ברורים: עלינו לסייע ליהודים ומתגיירים בלבד. החוק אינו מטריד עצמו בתקינות פוליטית. לא צריך להיות גאון כדי להבין שכסך שמושקע בזרים הוא כסף שלא יושקע ביהודים. למעשה, סיוע לזרים משמעותו לשדוד יהודים.
היגיון זה רלוונטי במיוחד לארגוני צדקה יהודיים, שתורמיהם חושבים שכספם מנוצל למטרות יהודיות. שוד או הפרת אמונים, תבחרו אתם.ארגוני הצדקה נוטים לעיתים קרובות לסלף עובדות, ולומר שתורמיהם מונעים פוליטית ורוצים לסייע לזרים. למען האמת, התורמים גדולים הם הקטנים באמת. במשך שנים היוותה משפחת ברונפמן לכאורה את העמוד הפיננסי של הקונגרס היהודי העולמי, אשר אפשר ליצרני האלכוהול כוח פיננסי גדול.
לפני זמן לא רב, סכסוכים פנימיים בתוך הקונגרס היהודי העולמי חשפו את העובדה המכוערת שתרומותיו של ברונפמן היוו אחוז קטן בלבד של התקציב, ושרוב הכסף הגיע מתרומות קטנות ומרובות של יהודים חרוצים. אילו רצו לתמוך במטרות זרות, היו להם שפע של צדקות ראוית לבחור לעצמם. העובדה שהם נתנו כסף לצדקה היהודית מאשרת מעבר לכל ספק את כוונתם לסבסד מטרות יהודיות בלבד.
חז”ל הרחיבו את החוק קצת. הם התירו למבקרים זרים בערים יהודיות ליהנות מצדקה, אבל רק לאחר שכלל היהודים סופקו. אולי זו היתה דרכם הייחודית לומר- “לעולם לא”.
הגלות חייבה הרחבה נוספת: קרנות צדקה יהודיות נעשו זמינים עבור השכנים הגויים. אישור זה היה סמלי, במקרה הטוב: בקהילות סגורות משלהם, היהודים תיקשרו רק לעתים נדירות עם גויים בנושאים חברתיים. חשוב יותר להבין את השיקול הרבני מאחורי האישור: יש לתת כסף רק לקבצנים גויים, שמא הם יפגעו בנו. הפגיעה עלולה לנבוע מהאביונים עצמם או מהקהילות שלהם.
הקריטריון לסיוע לעניי גויים הוא זה: הם יפגעו בנו אלא אם כן נסייע להם. לפיכך, אנו לא נותנים כסף למדינות שנמצאות עימנו במלחמה, (כמו סיוע הצונאמי באינדונזיה), מדינות ניטרליות (כמו ברזיל), אלה שאינן מסוגלות לממש את עוינותן (כמו פולין), או מדינות שבהן אנחנו לא מפחדים מאלימות אפילו אם נסרב לתת תרומות לגויים (כמו ארה”ב). אין ספק שאנחנו לא צריכים לתרום ערביי ישראל. אם יש ולו סיבה פעוטה לפחד מהם, המצווה אומרת לנו לגרש אותם.
צדקה לגויים עוינים הינה ניסיון פיוס במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע מדובר בסחיטה. ההשקפה הרבנית על סחיטה ברורה: לא פודים בני ערובה מכיוון שזה מסכן את הקהילה. קרנות צדקה לערביי ישראל מגבירות את נכונותם להישאר בישראל. למדינה יהודית חזקה אין שום סיבה לרצות סחטנים.
צדקה לגויים אינה מוסרית, שכן היא מותירה יהודים נזקקים ללא סיוע. מאות ארגונים יהודיים מסייעים לאלפי מטרות שונות בזמן שמשפחות יהודיות רבות לא מסוגלות לממן בתי ספר יהודיים לילדיהם. עבורי, ועבור כל הורה יהודי נורמאלי – חינוך בנו אמור להיות חשוב יותר מסיוע למחוסר בית בצונאמי ב אינדונזיה המוסלמית. חישבו עד כמה בזוי זה לקחת כסף מממשלת ארצות הברית ומארגונים נוצריים פרו ישראלים ולבזבז אותו על מוסלמים ועובדי אלילים.
אם זה נשמע גס, חשבו על המוני הנוצרים טובים אשר דורשים שכספי הירושה שלהם יעברו דווקא לגורמים נוצריים, – כנסיות ובתי יתומים. הדרה היא התקפית; הכללה אינה. זה יהיה מעליב, אם כי לא בהכרח רע, אם נוצרי יכריז שהוא מוכן לעזור לכל קבוצה מלבד היהודים, או שיהודי יכריז שהוא מוכן לסייע לכל צדקה בתנאי שלא תגיע לפולנים. אולם זה נורמאלי לחלוטין לדאוג לטובת עמך. נוצרים עוזרים לנוצרים ויהודים עוזרים ליהודים.
כל סיוע הוא בסופו של דבר אגואיסטי. אנו עוזרים למי שסטטיסטית יעזור לנו חזרה.