הדיונים הישראלים אודות יתרונותיו של פתרון שתי המדינות הינו אגוצנטרי למדי. בטווח הקצר, ברור שעדיף לתת לפלסטינאים מדינה משלהם- כדי שלא נצטרך לשלוט בהם. ברור ששביתת הנשק לעשר שנים שמציע החמאס עדיפה על עשר שנות מלחמה.

פני הדברים משתנים כאשר מסתכלים לטווח הבינוני. חשבו על הכיבוש. אם אנחנו לא רוצים בו, מדוע לא פשוט לסגת? בין אם הפלסטינים יקימו או לא יקימו מדינה- אינו רלוונטי. הסיבה היחידה לנוכחות הצבאית היא כדי למנוע מהפלסטינים להתחמש ולתקוף אותנו בעתיד. מה היא הסבירות שזה מה שהם יעשו כאשר תהיה להם מדינה? גם הפתח וגם החמאס רוצים זאת, אחרת מדוע הם מתעקשים על שביתת נשק ולא על שלום?
השורה התחתונה היא, האם לבחור בדרך הנוחות היום ולסכן בכך את ילדינו מחר? התשובה לכך אינה ברורה כמו שאתם עלולים לחשוב. אין חברה אחת בעולם שאינה בוחרת יום יום להטיב עם המבוגרים של היום על חשבון הילדים של מחר. מרבית הצבאות בכלל מורכבים מצעירים- שמתים לפי מדיניות לוחמנית של מבוגרים. קל יותר לשטוף את מוחם של צעירים, והאמת היא שהם שווים פחות לחברה: הכלכלה כולה- ייצור ושינוע, מתבססת על מבוגרים.

האם לבחור בנוחות היום על חשבון בטחון המדינה כולה- מחר? אם ישנו ערך כלשהו ליהדות, אז התשובה היא לא. כאן אנו נוגעים בוויכוח ארוך הימים על התנהגותם של קורבנות השואה. יש שאומרים שהם הפגינו איפוק נוכח המוות למען קידוש ה’. אחרים טוענים שהם חיללו את שמו כאשר הלכו כצאן לטבח. הנקודה הרלוונטית היחידה נקבעה בסולזניסטין: לו היו אזרחי ברית המועצות מסתערים על סוכני הKGB עם גרזנים, לא היה מוקם הגולאג. בכך שסירבו להלחם במצב חסר סיכוי, היהודים עודדו את הגרמנים והאוקראינים לרצוח את אחינו במקומות אחרים.

בימי אסון לאומי, האדם מאבד את הזכות להסכמה פאסיבית, או אף למוות מכובד. לא רק חייו, אלא גם איכות מותו הופכת חשובה פחות למען טובת הכלל, למטרת צמצום הרועה ששורה עליהם.
במקרה שלנו, אסור לנו לתור אחר שלום עם הערבים שיסכן את עם ישראל. עלינו לעצור את הערבים והאנטישמים המערביים במקומם, ולקבל על עצמנו סבל היום למען עתיד האומה מחר.