השינויים שערכו חז”ל ביהדות הובילו לשינויים רבים בעולם הזה, אך חשוב יותר- בעולם הבא. בתורה אין עולם הבא. לבקשתו של שאול, המכשפה “העירה” את רוחו של הנביא שמואל, שהיה כעוס מאוד על כך.
המקל והגזר של העולם הבא הוא כלי רבני לשמור על הקהילה צייתנית. אחרי שרבנים העמיסו ערימת חוקים חדשים על הקהילה, הם נזקקו לדרך להפחיד אותה לכדי צייתנות. הם עברו על חוקי התורה, שסומכת על בני האדם לבחור בטוב לפי מצפונם.

בכדי ללמד את היהודים על תחיית המתים, חז”ל קוראים בצורה מילולית את הסיפור על אלוהים שנושם חיים לתוך העצמות היבשות. הבסיס הטקסטואלי לעולם הבא הוא אף רופף מכך: נאמר שמשה נאסף אל אבותיו בעת מותו, וגם כאן פורש הטקסט באופן מילולי כדי לאמור שהוא חי לו איפשהו כרגע. חז”ל התעקשו שהתורה נטולת שירה, ושכל אמירה היא מילולית ויבשה. אולם מנגד, לא הייתה להם כל בעיה לטעון שמדובר במשל- כאשר הדבר שרת את תכליתם: “עין תחת עין” הפך לפיצוי כספי… אף אחד לא מתייחס באופן מילולי לתיאור בראשית על אלוהים המתעופף מעל המים הקדמונים, היוצר את האדם מעפר, או נושף חיים לתוכו.
הפרושים הקדומים טענו שאנשים טובים זוכים לגלגול נשמות. אולם אנשים סרבו לקבל שאברהם אבינו מתהלך על האדמה בגוף אחר ולאינו שוכן בגן עדן. על כן שונתה הדוקטרינה לאמור שרק באחרית הימים יקומו האנשים הטובים בכדור הארץ, והרעים יישארו מתים. אולם אפילו שם אין אנו רואים רמז לענישה לאחר המוות.

הבעיות לא מסתיימות שם. מאחר וקץ הימים, על פי חז”ל, יבוא רק כאשר כל היהודים יחטאו, ניכר שתקומת הנשמות הטובות תלויה באנשים רעים. אולי הנשמות שנהנות מאושר נצחי אינן חפצות כלל בתקומה? אולי בכלל החזרה לכדור הארץ הינה עונש. ישנו אי צדק מהותי בהענשת נשמה בסבל נצחי בגין מעשים רעים בעולם ארעי. ההגיון אומר לנו שדברים סופיים הינם זניחים לעומת הנצח.
הבעיה מחריפה כשניקח בחשבון שהנפש אינה דבר גשמי. ישנה דוגמא צדוקית מפורסמת על אישה שנישאה למספר בעלים. עם מי היא תהיה בעולם הבא? הצדוקים, כוהני המקדש, דחו את סיפורי העולם הבא. חז”ל השיבו שבעולם הבא אין רגשות אנושיים או קשרים אישיים. אולם ללא רגשות, מה נשאר מנפש האדם? האם בעולם הבא תעבור נשמתך ליד ילדיך ואשתך ללא כל רגש? זה לא בדיוק גן עדן. אולי יש משהו טוב יותר, כמו אחדות מוחלטת- אולם עדיין אין זה גמול על חייך האנושיים בשום דרך. החיים כפי שאנו מכירים אותם קיימים רק בעולם הזה.

נראה שהנשמות אינן מיטהרות מקשריהן האנושיים מיד. חלק מטיילות בעולם, ואחרות מופיעות מדי פעם. לאחר זמן מה, קשרן לעולם אובד, והן יורדות לשאול- מקום השינה הנצחית המתואר בבירור בתורה.
ללא צורה או מאפיינים, לא ניתן להבדיל בין נשמה אחת לאחרת. כפי שאמר הרמב”ם על אלוהים, דבר שאינו בר הגדרה הינו בהכרח אחד. אם כל הנשמות הן לא יותר מגילום של נשמה אחת ויחידה, אז הן אינן יכולות להיות טובות או רעות. אין זה הגיוני לשבח את יד ימין ולקלל את יד שמאל. הנשמה המאוחדת של האנושות כולה הינה מעבר לטוב ורע, ולא ניתן לשפוט אותה על מעשיה בזמן היותה בצורה אנושית.
זהו דבר שאין אנו מסוגלים להבין: שכל הנשמות הן המשכיות של אלוהים עצמו- משה וסטאלין כאחד. ניכר שיכולתם לבחור באופן חופשי הוא העניין- ואל עצם הבחירות. פטיש הוא טוב בין אם הוא בונה או הורס.
אנו מגיעים לעולם בכדי לעשות את שאלוהים לא מסוגל לעשות באופן ישיר: פעולות פיזיות על פי רצונו. השפעתו על העולם לאחר הבריאה היא כשדה מגנטי. הוא מזיז דברים- אך הדברים חייבים להיות שם. הוא ברא את העולם, וחקי הטבע כמו משחק שולחן עם חוקים. אנו המשתתפים שחייבים לשחק לפי החוקים.

חשבו על כך: חוקר שעורך ניסויים בעכברים מתרגש מהם. על סמך התנהגות העכברים הוא משנה את תגובותיו, ומנהל את ניסוי אחרת. שחקן קלפים מושפע על ידי הקלפים, ומהלכיו תלויים בהם. גם השליט הנוקשה ביותר מושפע על ידי נתיניו: אם הם מתקוממים, הוא מעניש אותם. ההנחה שאלוהים משפיע על העולם, שהוא מעניש או גומל לאנשים על פי פעולתם, מורידה מערכו. על ידי הפרת מצוותיו בני האדם חייבים להיות מסוגלים לעורר את כעסו. אולם אנו מדמיינים אלוהים שאינו מושפע ממעשינו הקטנים. חלק מתעלמים מהבעיה בכך שהם מדמיינים שכולנו אחד. גם הבבלים האמינו שהעולם נברא מתוך גופו של אל. גם זה מוביל לאחדותן של כלל הנשמות. כול שוכנות באלוהים ואינן ניתנות להבדלה כטובות או רעות- כהולכות לגן העדן או הגיהינום.

אין כל חוזה בין אלוהים לבינינו: הוא יעשה ככל העולה על רוחו, כולל השמדת המקדש והגליית עמו. כל שעלינו לעשות הוא לקיים את מצוותיו.
אנו לא באים לעולם כדי ללמוד תורה. אלוהים אינו זקוק לידע שלנו. אנו כאן לעשות כרצונו.