הביקורת האורתודוכסית על הרפורמים אינם פוגעת במטרה. ניתן למען האמת להאשים את הרפורמים רק בדבר אחד- אתיאיזם. הם משנים את היהדות על מנת שתהיה תקינה פוליטית – והם לא חושבים שיש באמת אל למעלה שיעניש אותם על עיוות הדת. אלוהי הענישה והנקמה, הם אינם מאמינים בו. אולי הם חושבים שסנטה קלאוס יסלח להם על היעדר האמונה שלהם.

אולם הרבנים האורתודוכסים אינם באמת רשאים לבקר את הרפורמים. הפרושים שינו את היהדות מקצה לקצה, בקנה מידה שהרפורמים מחווירים לידו. הבה לא נתווכח על התורה שבעל פה, אותה מסתבר שלא הכירו הצדוקים וכוהני המקדש. אפילו אם המשנה אכן אלוהית במקורה, והועברה בעל פה לאורך דורות, התלמוד הוא ללא ספק תוצר של דיונים מלומדים, וההלכה שהוסקה מהם היא קפיצה אנושית ברורה. אולי אחד מאלף חוקי הלכה ניתנו באמת בהר סיני.

האורתודוכסיה ביטלה עמוד תווך ביהדות- הקורבנות. חז”ל המעיטו בערכם מסיבות פוליטית. הפרושים הודרו מבית המקדש שנשלט בידי הצדוקים- ולא הייתה להם גישה לקורבנות. בניגוד לעובדות, הם הקטינו גם מערך הכוהנים, וטענו משדובר בחשמונאים במקום בצאצאי צדוק. לא חשוב שהמכבים היו צאצאי צדוק. גם אם אילן היוחסין של הכהן הגדול היה מפוקפק, יתר הכהונה הייתה עדיין כוהנית.
הספקנות הרבנית ניצחה עם חורבן המקדש. לפני זה, הם היו פופולאריים כמו כל תנועה אנטי ממסדית- אך לא היו דומיננטים. חורבן המקדש הותיר את הצדוקים ללא ממון, והפרושים ניצחו. במאות הבאות הם בראו את היהדות מחדש, הפעם- ללא מקדש. מצד אחד, הם שימרו את היהדות. מצד שני, הם רמסו את דרישת היהדות לבנות את בית המקדש. כפי שמדגימה דוגמתו של הקיסר יוליאנוס, היהודים היו יכולים לבנות את בית המקדש לו רצו בכך מספיק.

תחת הכיבוש התורכי, היהודיפ בהחלט יכלו לבנות מחדש את בית המקדש. אולם זה היה מביא לקץ היהדות הרבנית. מרגע שיעמוד בית המקדש, החוב יחייב את פירוקם של כל בתי הכנסת. רבבות רבנים ימצאו עצמם מובטלים. תרומות היהודים יזרמו למקדש במקום לישיבות. הכוהנים יקחו מידי הרבנים את סמכותם ההלכתית. על כן מרבית הרבנים מתנגדים להקמת המקדש הרבה יותר מהערבים.
אולם אנו מסוגלים להגיע לעמק השווה בין הרבנים לבין התורה. זמן רב המשיכו היהודים להקריב קורבנות גם ללא מקדש. אפילו בימי המשכן, יהודים כן הקריבו תחת כיפת השמיים- כפי שעשה אביו של שמשון. חז”ל פונים לאמירתו של הושע – “רציתי אדיקות לא מזבחות”. “מזבחות” מתייחס לקורבנות לא מורשים על ראש הר (הושע 4:13), אולם אין כל בעיה עם קורבנות מורשים. דברי נביא אינם יכולים לבטל חוקי אלוהי ברור. שימו לב שכוהני המקדש דחו את הנבואות לחלוטין, וראו בהם אגדות. העמדה הרבנית מעולם לא הייתה חקוקה באבן, שכן הם נוטים לפרש את שולחן השבת כמזבח עם קורבנות. אם אלוהים אינו רוצה בקורבנות, האם באמת נדמיין שהוא רוצה גפילטפיש?

ומה העניין הגדול סביב הקורבנות? הם עוצרים את השמאל טוב יותר מכל דבר אחר. הקורבן חותר כנגד האידיאולוגיה הבסיסית של השמאל – רפורמה חברתית, לכאורה לטובה. חזרה לפולחן הקורבנות העתיק, האכזרי, הינו המחסום הטוב ביותר מול אמונות השמאל. וגם הליבראלים אינם כל כך ליברלאים. הם שונאים קורבנות ואוהבים סטייקים. הם הורגים למטרות מזון, ואנו נהרוג למטרה נעלה. קורבנות בונים סוג אחר של בני אדם: הכהן שמורח את ידיו ופניו בדם הקורבנות אינו מנהיג טיפוסי, אלא יהודי אכזר וחסר פחד.
הצעד מקורבנות למלחמה באויבינו היא קצרה, וגם זו מצווה.