מתועד שנדרשו לאבראהים פאשה 90 אלף אבידות כדי להכניע את הפלסטינים. מדבר במספר עצום. המפקד המצרי התמודד עם מרידות רבות וביצע מעשי זוועה רבים. כאשר הצליחו לבסוף העותומאנים לגרש אותו, הוא התרברב שזה רק עניין של זמם עד שהתורכים יקראו לו חזרה למשול בפלסטינים הפרועים. ההיסטוריה הוכיחה שטעה. העותמאנים פעלו לאט, למשך עשורים, אך לבסוף הרגיעו את השטח מבלי שפיכות דמים רבה. הם חתרו תחת כוחם של השייח’ים במקומיים עם מוח’תרים שמונו על ידי הממשל, והצליחו למוטט את מבנה הכוח הקיים בפלסטין. העותמאנים שיחדו את האליטה בקרקעות, אפשרו להם לספח שטחים פתוחים, ופיתו אותם לעזוב את הכפר לטובת הערים – בהן היה קל יותר לשלוט. שינויים כלכליים, ששברו את החברה הפלסטינית הפטריארכאלית לכדי כלכלה תעשייתית נודדת גם היא תרמה לניצחון העותומאני. לטורקים היה חזון, ולכן הם הצליחו.
ישראל פועלת בדומה לאבראהים פאשה ברצונה לניצחון מיידי. היא לוחצת על הפלסטינים לחינם ומקבלת התנגדות גדולה בתמורה. ישראל ניסתה להתקין ממשל מקומי בכפרים, אולם זה היה מהלך שגוי שנכשל באופן צפוי. המוח’תארים הטורקים לא היו פקידים ממשלתים או שוטרים, אלא אנשי קשר בין הטורקים לערבים. שיתוף הפעולה עימם לא הריח כמו כניעה. הגאונות העותומאנית טמונה בכך שהם מצאו דרך לעקוף את מבני הכוח הפלסטיניים מבלי ללחום בהם ראש בראש. גישה זו תתאים לישראל בהתנהלותה מול ערביי ישראל וערביי הגדה: אל תתנו להם להם דבר עד שהם יבקשו, אל תתנו דבר באופו ישיר, אלא דרך משת”פים, והתייחסו לקהילות כקופסא שחורה- שאפשר להטיל עליהן מס, אך אי אפשר למשול בהם.

ישראלים שלא למדו היסטוריה מופתעים מעבאס וערפאת, שתלויים בישראל לחלוטין אך לעולם לא מוותרים על הזדמנות להשמיץ אותה. הבריטים נתקלו בגישה דומה כאשר הם גייסו ערבים למשרת מושלים מחוזיים. הערבים רצו במשרות בריטיות והתנגדו לבריטים בו זמנית. מדובר ביכולת להשיג שוויון ולאו דווקא הרס עצמי. הערבים, שמצפונם לא חש את מועקת הכנות האידיאליסטית, התנהגו אחרת עם אחיהם מאשר עם הבריטים. כך עם ישראל. הערבים חשים שאין לישראל כל רצון לאמת את נאמנותם מכיוון שאין לה יכולת לגייס משת”פים אחרים. ישראל שוגה שהיא מסתמכת על משת”פים בודדים. עליה לתמוך במשפחות רחבות- חמולות של אלפי חברים. חמולות שכאלה יגנו על חבריהן וישפיעו החוצה. משפחות כאלה יבקשו סיוע מישראל ויעניקו חזרה.