ככל שרעיון הפשרה הטריטוריאלית הפך לרווח, משמעותו הפכה מטושטשת. היהודים אמורים להתפשר על המקומות הקדושים להם ביותר: חברון, הר הבית, ושטחי יסוד. בתמורה, הערבים יתנו לנו את הזכות להתקיים בגבולות אושוויץ, נצורים בידי הערבים שבחוץ, ומוצפים על ידי הערבים שבפנים. זה נראה יותר כמו כניעה…
פשרה היא מילה מטעה. משמעותה היא שאדם מוותר על משהו בתמורה למשהו בעל ערך רב יותר, בין אם זה אכילת האוכל המזוויע של אשתו בתמורה לשלום בית, או מוותר על אדמות לאום בתמורה לשלום. בתיאוריה, הפשרה אמורה להיות משתלמת. אולם במקרה של ישראל מדובר בויתור חד צדדי, שבמהותו מדובר במחילה. ישראל לא תרוויח דבר ממחילת הפלסטינים אבל תיתן הרבה מאוד. היא תסכים לגבולות 67′ לאחר שהערבים נלחמו בה חמש מלחמות והרגו עשרות אלפי ישראלים. ישראל מסכימה למחול לרוצחים בשם של קורבנות שאין לה סמכות למחול בשמם, מתנערת מחובת הנקמה, ונותנת לערבים את כל מבוקשם – חרף העובדה שהם תקפו אותנו והפסידו. כל מה שהם נכשלו להשיג בדרכי מלחמה- הם ישיגו בשלום.
התורה אינה מכירה מחילה. אפילו קורבן אינו רשאי למחול לתוקפו. ביהדות חז”ל, המחילה היא אופציה מוסרית לאחר חלוקת העונשים. זוהי אינה מחילה כפי שהיא מוכרת כיום. ענישה היא אבסולוטית, ואינה ברת משא ומתן. לצדק הבלתי מתפשר של התורה יש מטרה אחת: ליצור חברה טהורה. ברמה הלאומית מדובר בענישה קשה אף יותר, שכן היא משפיעה על הדורות הבאים. אפילו בקרב היהודים, ילדים נענשים בעוון האשמה הפוליטית והדתית של אבותיהם (ויקרא 26:39).
העמלק לא קר תקפו את היהודים, הם ביצעו פשע חמור בהרבה: הם לא פחדו מאלוהים. על כן צווינו להשמידם לעולמי עד. בדומה, פשעו של פרעה לא היה סרובו לתת ליהודים לעזוב את מצריים – אלא שהוא טען שאינו מכיר באלוהים. בגין פשע זה כמעט הושמדה מצריים כולה.
הערבים שתקפו את ישראל לא רק רצחו יהודים. רציחות אלה מתרחשות ברחבי העולם, ולא ממש מטרידות את מדינת ישראל. הערבים מרדו כנגד משהו גדול בהרבה: המדינה היהודית, האומה היהודית- ואלוהים עצמו. אין לנו זכות לסלוח להם.