אני גזען. אני מודה. אני חושב שבני אדם אינם שווים זה לזה, ושכך גם מדינות. השמאל טוען לשוויון אוניברסאלי – או יותר נכון- אחידות- מסיבה:בכדי ליישם את התיאוריות החברתיות שלהם בקנה מידה בינלאומי, השמאל חייב לצאת מנקודת ההנחה שכל נתיניו דומים. בכדי שאותה המדיניות תניב תוצאות זהות, חובה על הנסיינים להיות זהים.

נוח מאוד ליישם תיאוריות לקנה מידה עולמי. אולם בכדי ליישם את הדמוקרטיה האמריקאית בלבנון, עיוורון אתני בישראל, או ליברליזם בפלסטין, חובה על האוכלוסייה להיות דומה בערכיה לארה”ב. וזאת מלבד העובדה שהמדיניות המוצעת – אפילו באמריקה – קיימת רק במוחם של מוחות אקדמיים. אפילו בארה”ב, הדמוקרטיה, הליברליזם והעיוורון האתני, אינו חסר גבולות.

אולם הכיצד יכולות אומות להיות זהות כאשר יש גיוון כה רב בממלכת החיות? אנו יכולים בקלות להניח שבני אדם הם מגוונים יותר מחיות פשוט בגלל שיש להם הרבה יותר אלטרנטיבות התנהגותיות. תומכי הדמיון הלאומי משיבים לטיעון זה באמירה שבני אדם הם אינטליגנטים ויאמצו כל דפוס התנהגותי שיניב הכי הרבה תוצאות חיוביות – מה שלבסוף גורם לדמיון. אם זה היה נכון, שבדיה מזמן הייתה מאמצת את הכלכלה האמריקאית. גם אם נקבל את ההנחה הלא מוכחת שכל בני האדם הם אינטליגנטים באופן דומה, הבנתם של המושג “תועלת” ודאי אינה זהה. אנו יכולים לומר בבטחון רב שערכם של ערכים לאומיים פוחת ככל שנהיים עשירים יותר, ואזרחים יכולים למצוא סיפוקים חומריים ואינם זקוקים עוד לרוחניות. עם זאת. ישנן ראיות אמפיריות חזרות לכך שגם חברות עשירות שסיפקו את צרכיהן החומריים, עדיין תרות אחר משמעות רוחנית, לעיתים על ידי אקספרמנטציה עם תורות הזויות. האמריקאים, צאצאיהם של מהגרים יזמים, נוטים גם הם ליזמות. השבדים, אומה לא פחות אינטליגנטית, רואים בבטחון חברתי דבר חשוב יותר מאשר עושר אישי. האפריקאים נקרעים בין הצרכנות המערבית, ורווחת הצדקה, ולעיתים מוצאים תועלת בדברים שמערבים לא יעלו על דעתם.

נדיר שמשקיפים זרים מבינים מנטאליות לאומית: מישהו יכול לדמיין את היפנים, שבעת שלום רואים בנימוס ערך עליון, נוהגים כמפלצות בזמן מלחמה? תעמולה מחוכמת יודעת להתביית על תכונות לאומיות ולהגביר אותן לכדי מימדים בלתי נתפשים. תייר המביט במוכר פיתות פלסטינאי לא יעלה על דעתו שאיש זה לוקח חלק באספסוף רצחני לאחר תפילות יום השישי.
כסיכום, מדינות כן שונות זו מזו, ולא ניתן ליישם מדיניות אחידה על כולן. בעיתו משבר לאומי, ההבדלים האלה נדחקים לקיצון. יישום מדיניות שאינה מתאימה למקום מבטיחה חורבן.
בלבנון, הדמוקרטיה הבטיחה את עליית החזבאללה. בפלסטין, הליברליזם פינה את הצבא ויתר המכשולים מפני החמאס. בישראל, עיוורון אתני הורס את המדינה היהודית.