ההזיה שעומדת בבסיס תודעת השמאל היא האמונה שניתן בכמה עשורים לשנות התנהגות אנושית שנוצרה לאורך ההיסטוריה. דוגמה מוכרת היא האמונה שמאז מלחמת העולם השנייה, איכשהו, פני המלחמה השתנו. ואם לא מלחמת העולם השנייה, אז וייטנאם, או אפגניסטן- תהיה המלחמה האחרונה אשר תהיה.

בדומה, השמאל היהודי מדמיין אומה יהודית חדשה שתקום מתוך הקולוניה הישראלית, בה הצבר היהודי הינו איכשהו שונה מאבותיו בגטו. אולם זה אינו המצב. מנטאליות הגלות המבוהלת לא השתנתה: החל מחפירת הקברים ההמונית לפני מלחמת ששת הימים, ועד לחיים בצל הרקטות בשדרות. אנו מקבלים את רצח אחינו כדבר המובן מאיליו, ונכנעים לתכתיביהן של ממשלות זרות שמביעות הסכמה לרצח. דעת הקהל נעה בין הרצון לרצוח כמה שיותר פלסטינים לאחר מבצעים צבאיים מוצלחים, לבין לבין הרצון לנטוש אותם במדינה משלהם לאחר פיגועי טרור גדולים. זוהי ההתנהגות היהודית הדו קוטבית בקנה מידה לאומי.

מלבד ההיסטוריה, ליהודים יש סיבה רציונאלית למנטאליות הגטו: בישראל הם אינם בטוחים כמו בכל גטו אחר. אולי בישראל הם אף פחות בטוחים, מכיוון שאין רשות אמיתית שתתערב להפסיק את האלימות, גם אם זו תתערב מאוחר מדי. חרף תדמיתו בתור הצבא הרביעי החזק בעולם, לצה”ל יש חיסרון גדול שמוריד אותו לרמת יכולת של מיליציה בלגית: אין לו כוח עמידה. ללא סיני, ובקרוב- גם הגולן, לישראל פשוט אין עומק אסטרטגי. במלחמה המודרנית והניידת, היהודים לא יכולים להרשות לעצמם להפסיד ולו בקרב אחד, שכן אפילו זה יסמן השמדה. הגודל כן קובע, וישראל הקטנה המוקפת אויבים היא למעשה גטו גדול.

בעולם הפתוח, לא ניתן לכפות את הדת על היהודים כפי שניתן בגטאות. הפעם אחרונה בה היה העולם פתוח לחלוטין היה בימי האימפריה הרומאית: היהודים יכלו להגר ביהודה ולהתיישב היכן שרצו. בזמנו, נאלצה יהודה להתפשר על חוקיה הדתיים הנוקשים כדי לא לאבד את כלל אוכלוסייתה. כיום ניידות זו היא אף גדולה יותר, וכפיית ערך כלשהו אינו עוד אופציה. בפעם הראשונה בהיסטוריה, אנשים יכולים לדבוק באירידולוגיה מתוך אמונה בלבד.
היהודים האלה הם השונים באמת, הראשונים שמנשלים עצמם ממנטאליות הגטו.