תמוה לראות את הממשלה מאשימה רבנים בבעיה שהיא יצרה בעצמה: הגיור.

לפני מאה שנים היהודים לא הכירו את מושג הגיור: מי שרצה להנשא לגויה עשה זאת. מדינות רבות אסרו על אנשים לחבור ליהדות, אולם אנשים עדיין נישאו לתוך היהדות, וגישת הרבנות הייתה אחידה: אין כל צורך בהליך גיור ארוך. מה גם שכל תהליך גיור ארוך לא היה אפשרי. כלה מוסלמית לא יכולה לשמור כשרות בבית הורי למספר שנים לפני כניסתה לקהילה היהודית – ומצד שני אינה יכולה להצטרף לקהילה היהודית טרם נישואיה.

התורה פתרה בעיה זו בפשטות אלוהית: גיור נעשה בזכות המקום. כל מי שחי בארץ חייב לשמור את חוקי התורה. יהיו אמונות המהגרים אשר יהיו, בארץ ישראל מותר לעבוד את אלוהי ישראל בלבד. המהגר חייב ללחום את מלחמות ישראל, להימנע מעבודה בשבת, לצום בכיפור, ולאוכל מות בפסח. המהגרים היו דומים ליהודים במובן השטחי של היהדות. זה מסביר את קריאותיה הנשנות של התורה לאהבת הגר: הוא דומה ליהודים ולכן זכאי ליחס דומה.

רבנים בעבר גם נתקלו בתנאים פחות מאידיאלים. בזמנם יישובים פגאניים מילאו את ארץ הקודש, ומהגרים רבים התנערו ממחויבות לחוקי היהדות. רבנים בחרו לחוקק כמה שפחות: על כן הם הורו לגרים להנשא רק לגרים אחרים, או ממזרים יהודים. הרבנים פקפקו בדומה ביהדותם של המתגיירים. לאחר דור של מחייה בקרב היהודים, הגרים נטמעו כליל וקיבלו שוויון זכויות. הרבנים הגדולים שמעיה ואבטליון היו צאצאי גרים.

אז הבעיה האמיתית אינה מאות אלפי הסלאבים בישראל, אלא מיליוני היהודים. על כולם לשמור על מצוות התורה. כל עוד אנשים שסבם היה יהודי מוכנים לשמור מצוות, מה לנו להלין עליהם?