היהודים והערבים אינם מצליחים לראות זה את זה באור מציאותי. מרבית היהודים רואים את הערבים או כברברים שרק מחכים להרוג אותם (נקודה עליה דווקא יסכימו ערבים רבים, אולם לא עד לרמה שהם יסכימו לסכן את חייהם לשם כך), או כאנשים אולטרה מתורבתים שמוכנים לוותר בלי עכבות על גאוותם הלאומית ושאיפותיהם הלאומיות בתמורה לשלום. הערבים מדמים את היהודים כגרסא מרושעת של עצמם – כלומר אנשים חסרי רחמים, חסרי עקרונות ואינטרסנטים. לכן הערבים מצפים לרגע בו יחלו היהודים לבנות מחדש את בית המקדש. בשנות העשרים נהגו בכירים פלסטינים להכפיש זה את זה באשמה שיריבם הביע נכונות למכור את כיפת הזהב ליהודים. במלחמת ששת הימים, צייר הוואקף מספרים על אבני המסגד על מנת שיוכלו להרכיבו מחדש בירדן. בניית מהקדש נראית בלתי אפשרית ליהודים, אולם הערבים סברו שמדובר בדבר סביר. העולם לא הביע עניין כאשר ירדן אסרה על יהודים להגיע לכותל ב48, ויביע אדישות דומה כאשר ישראל תמנע זאת מהערבים.

יהודים מודרניים טוענים שאין זה מוסרי להחרים עבודה ערבית, אולם לפני כמה עשורים בלבד, אפילו השמאל דרש עבודה עברית. למה הם התכוונו? האם הם רצו לחנך את היהודים להיות פרולטריון או שמא רצו לגרש את הערבים מהארץ בשל אי יכולת למצוא פרנסה? איננו יודעים. הערבים מצפים מהיהודים לאכזריות: הסיפורים השקריים מדיר יאסין יצרו רף אכזריות לפיו שופטים את כל הפשיטות הישראליות. כל פעולה ישראלית שנתפסת כאכזרית פחות מדיר יאסין יוצרת אצל הערבים תחושת הקלה, גורמת להם לחוש שהם לא באמת נענשו, ומעודדת התקפות נוספות.

הפלסטינים דומים ליהודים במספר מובנים. מיד עם המצאת הלאומיות הפלסטינית במאה העשרים, היא מצאה עצמה מאוימת. ממש כשם שאשור יישבה את השומרונים בארץ כדי למגר את הזהות היהודית של המקום, כך האירופאים דחפו את היהודים לישראל. כמו היהודים, גם הפלסטינים חוו היסטוריה של בגידה. מחנות הפליטים גידלו דורות של אנשים שכמיהתם לשוב הביתה אינה נופלת מכמיהת היהודים בגלות לשוב לירושלים. הם לא יסכימו לשום פשרה- ממש כמונו.

במונחים פרקטיים, עם זאת הערבים אינם מחוייבים לחלוטין ליישוב פלסטין מחדש. כמו היהודים. היהודים דנו ברצינות על יישוב אוגנדה, ומרבית יהודי העולם טרם עלו ארצה. בהעדר תעסוקה, הפליטים הפלסטינים פנו להשכלה- מה שמבדיל בינם לבין מרבית הערבים. הערבים הפלסטינים – השונים והמיליטנטים – חווים עוינות מצד המדינות הערביות בהן הם מתגוררים. ניתן בקלות להשוות זאת לאנטישמיות. לגלות הפלסטינית הקצרה יש היסטוריה של רדיפות ואפליה. הפלסטינים איבדו את הנדל”ן שלהם ליהודים, כשם שהיהודים איבדו לאירופאים. ליהודים והפלסטינים יש נקודות דמיון שטחיות רבות- ועימותים בין אנשים דומים נוטים להיות אלימים במיוחד.

בריטניה הייתה עוינת לשני הצדדים, ושיחקה בהם אחד נגד השני כדי לקדם אג’נדה אימפריאליסטית משלה. מושלים פרו יהודים כדוגמת הרברט סמאול, שהיה יהודי בעצמו, הוכיחו כי היו עצמם אנטי יהודיים- בזמן שאנשים שלכאורה היו פרו ערבים, כדוגמת אלנבי- הטיבו בפועל עם היהודים. הבריטים מינו רוצחי יהודים למשרות הרמות ביותר (חוסייני התמנה למופתי בשל חלקו בטבח נבי מוסא שנתיים קודם לכן), ומצד שני פלרטטו עם הציונים שהצהירו על רצונם לגרש את הערבים. לאחר הטבח בכותל, שהחל לאחר שיהודים הציבו כסאות ברחבה ללא אישור הערבים, הבריטים הגבילו את ההגירה היהודית ורכישת הקרקעות במקום להעניש את הערבים, אך הפכו את המדיניות שנה מאוחר יותר עם מקדונלנד.

ממשלות מתעלמות מחטאי העבר, כשם שממשלת ישראל מביטה כיום אל רוסיה בהשתאות, כך מביטה הרשות הפלסטינית בבריטניה. מצידה, מתעלמת בריטניה מהצרות שגרמו לה בעבור הכנופיות הפלסטיניות, ותומכת ברשות.