כמו מרבית התופעות, גם הצביעות יכולה להיות מושכת כאשר זו מבוססת על כוח, ומגעילה כאשר היא משמשת כיסוי לחולשה. כמקיוואליאני מושבע, אני מעריץ צביעות צדקנית כמסווה למטרות חשובות. כזו הייתה צביעותו של בן גוריון שקרא לדו קיום עם הערבים תוך כדי שבנה תוכנית מסודרת לגירושם מהארץ, והעניש לפחות למראית עין את החיילים שהפרו זכויות אדם בזמן שבסך הכל מילאו את פקודותיו.
בימינו עם זאת, הצביעות הישראלית מסתירה את פחדנותה. הממסד אינו מוכן להכיר באמיתות בסיסיות: דו הקיום עם הערבים הינו אף גרוע מדו הקיום עם האוקראינים, ובמחיר שלו עדיף כבר לוותר על הציונות. כל היהודים- כול השמאלנים ביותר – מתפללים בסתר ליבם למדינה נקייה מערבים, ומדינה “יהודית” בטח שלא יכולה להתקיים לאורך זמן כאשר שליש מהציבור הוא ערבי. הממשלה אינה מסוגלת להודות שאכן גירשנו מכאן מאות אלפי ערבים ב48′, ואכן- זה היה צריך הכרחי. זה היה הדבר הנכון לעשות, ואין ספק זה בדיוק מה שהתורה ציוותה עלינו לעשות.

טמינת ראשינו בחול היא שיצרה את בעיית הפליטים. ממשלה נורמאלית מזמן הייתה אומרת: “אתם גורשתם כדי לפנות לנו מקום. אין חרטה. אין פיצויים, ואין שיבה. אין לנו טענות נגדכם- הייתם אנשים טובים שהגנו על אדמתם מפני פולשים. אבל הפסדתם, ועכשיו אנחנו כאן. על פי השקפת עולמכם יש לכם כל זכות ללחום, ועל פי השקפתנו יש לנו כל זכות לומר לכם לא.” הערבים הם אנשים נורמאליים, אשר יכבדו תשובה כנה. אבל אף אחד אינו מוכן לגלות סובלנות לפחדן שאינו מוכן להכיר בפשעיו, ושברור לכולם- כולל הוא עצמו- שהוא משקר. אפילו אם לא היו מרגישים הערבים שיש להם זכות על הארץ, עצם השקר היה מעורר את כעסם.

ממשלת ישראל מסרבת להכיר בפלסטינים הזרים כפליטים, בטענה שהם עזבו מרצונם. אולם אם הם עזבו, מדוע נאסר עליהם לחזור? אמנת זכויות האדם האירופאית אומרת בבירור שאסור לפשוט אדם מאזרחותו. אולם ברור לנו שאלה הם חוקים של גויים שאינם תקפים לגבינו.

הממשלה מכירה בחולשת טענותיה, ועוברת לטיעון “המדינה היהודית”. היא מציעה לפליטים יישוב מחדש בגדה. אולם אם יהדותה של המדינה (כלומר אי ערביותה) מטרידה אותנו, מדוע אנו עושים עניין מ300 אלף איש רוצים לחזור כאשר יש מיליון וחצי ערבים כבר בתוך ישראל?

הם הבעיה האמיתית- והם בכלל לא רוצים ללכת לשום מקום. אם ערבי ישראל, שהם הפלסטינים שחיים בשטחנו, מורשים להתקומם בעשרות אלפיהם ועדיין לשמור על אזרחותם, מדוע אנו אוסרים על הפלסטינים הלבנונים לבוא לארץ בשל ההתקוממות של אבותיהם?

הממשלה מתעקשת על “גלותיות לייט”, לאחר השיבה, הפליטים יוותרו מגורשים, אך פחות – כלומר ייושבו בגדה במקום בלבנון. כמעט וכלל הפליטים הגיעו ממישור החוף, ואיש מהם לא הגיע מהגדה. אם יישוב הערבים מחדש 20 קילומטרים מיפו זו הצעה מקובלת, מדוע לא להרחיק אותם עוד עשרה קילומטרים וליישבם בירדן?

צביעות היא מדיניות אכזרית.