לומר שהערבים מבינים רק כוח זו אמת חלקית בלבד. כולם מבינים רק כוח. אנשים מעדיפים לאומנות או לאומנות דתית לא מרצונות טרנסנדנטאליים, אלא משום המשיכה לכוח: כוח אלים של האספוסף וכוח מראלי שבהזדהות הגאה לרעיון נעלה. כאשר שני הכוחות מצטלבים במטרה אחת- נהדר. כשלא, אנשים יבחרו בכוחניות. הפלסטינים בחרו בחמאס, שהינו גם חזק וגם אידיאליסטי. אולם אם ישראל תשפיל את החמאס ותומכיו, הפלסטינים יצדדו בישראל.

הדרוזים הם ערבים ככל הערבים. “הנאמנות” הדרוזית למדינה השולטת הינה מנטאליות ערבית קלאסית. לטי.אי לורנס היה קשה לגייס את הערבים למרוד בעותמאנים. זאת מכיוון שהנאמנות מרמזת על נכונות להקריב את עצמך, וסיוע למדינה בזמן מצוקה. נאמנו מסוג זה לא תמצאו אצל הדרוזים ויתר הערבים. נאמנותם מתבטאת בהסכמה שקטה. הם מכירים בכוח המקומי ומצייתים לו. בתיאוריה, ישראל מסוגלת לחלץ נאמנות זו מהערבים תוך שימוש בצדק וכוח, לא לדכא אותם מצד אחד, ולהעניש אותם באכזריות מצד שני על כל הפרה. מדיניות שכזו אינה ברת קיימא. מדינות דמוקרטיות שמשנות מדיניות כל יומיים לא מסוגלות לדרוך בנתיב הצר שבין כבוד לפחד. יותר ויתורים מצד השמאל ויותר אלימות מצד הימין יבלבל את הערבים וישבור את מאזן השתיקה העדין.

לאורך ההיסטוריה, אימפריות טובות ניסו לא לפגוע ברגשות מדינות החסות שלהן, אלא אפשרה להן אוטונומיה. המדינה היהודית אינה יכולה להציע לערבים בידוד תרבותי. הם תמיד יישארו אזרחים סוג ב’ בעודם מקשיבים לתקווה, ההמנון הלאומי. הערבים, כמו יתר האנשים, מסוגלים באופן זמני לדכא את צימאונם לכבוד עצמי לטובת תחושת ביטחון, ולהכנע לכוח השליט. אולם בסופו של דבר הם יתרגלו לבטחון, וידרשו גם כבוד.

ישראל לא יכולה באמת להטמיע בתוכה את הערבים. על כן נותר לנו רק להפגין את כוחנו מולם.