הגרמנים לא היו מרושעים כל כך. בבחירות החופשיות האחרונות, 44 אחוזים תמכו בנאצים, ולא כמפלגה מחרחרת ריב. ב38-39, הגרמנים התנגדו נחרצות למלחמות בצ’כוסלובקיה ופולין. כמו כן הם לא ששו לרצוח יהודים. בדיון על ליל הבדולח, גרינג ניסח את הרצון לגרש את היהודים מגרמניה. ארה”ב שילמה את מס השפתיים שלה כאשר החזירה את השגריר הביתה, אולם מצד שני היא סגרה את גבולותיה ליהודים. שווייץ פעלה בדומה, וליהודים לא נותר לאן לברוח. אז, כבר העולם כולו, כולל אפריקה, אסיה, ודרום אמריקה, כבר הנהיגו ויזות שהפכו כל הגירה המונית לבלתי אפשרית. כבר עם כיבוש פולין, ב21 לספטמבר, הכריז הSS על הצורך בפתרון סופי. שנה לאחר מכן, ב7 לאוקטובר, 1940, פרנק חזר על המטרה בנאום ציבורי, על אף שב1941 הכוונה הייתה להרעבה המונית.

הגרמני הממוצע שנא את היהודים, אך לא באמת רצה להשמיד אותם. מרבית הגרמנים ללא ספק נחרדו בליל הבדולח. הם קיבלו את השמועות על ההשמדה כחלק מהמציאות הנוראית שסבבה אותם, ולא כדבר מבורך. הפולנים, האוקראינים, הסלובקים והקרואטים תמכו בהשמדה הרבה יותר מאשר הגרמנים.
הנאצים תמיד חישבו את מדיניותם ביחס לתגובת העולם. הם חיכו בסובלנות לתגובת העולם לפני סיפוח אוסטריה, חבל הסודטים בצ’כוסלובקיה, והערי דנציג בפולין. בדומה, הנאצים חיכו בסובלנות לתגובת העולם בנוגע ליהודים. הם הבינו את המסר: העולם שילם את מס השפתיים בגינויים, וסגר את גבולותיו ליהודים. הנאצים בדקו את הלך הרוח על ידי טרנספרים, הרעבות, כליאה בגטאות, מוות ממוקד, ורצח רשמי במשאיות גז. בעלות הברית גינו את הרצח בעמודים הפנימיים של העיתונים. רק אז פתחו הגרמנים במבצע ההשמדה רב המימדים, לאחר שראו מצד אחד שאין להם איך להפתר מהיהודים, ומצד שני שהעולם לא יעמוד בדרכם.