חוש היופי הוא רציונאלי. זה לא יכול היה להיות אחרת, שכן גם בממלכת החי אנו רואים שחיות ואפילו חרקים מחזיקים בחוש ליופי: מינים שונים מעדיפים צבעים שונים בקן ותהליך החיזור, ואצל ציפורים רבות, הנקבה בוחרת את הזכר הצבעוני ביותר.

את היופי ניתן לשייך למה שמכונה “נדירות חיובית”. הדברים שאנו מחשיבים ליפים הינם נדירים מכיוון שהם “סוג א’”: אנו מעריכים הרים גבוהים על פני גבעות. גם דברים מכוערים יכולים להיות נדירים, לכן היופי חייב לשחק על תכונות מובנות בנו שאנו מחשיבים כחיוביות. כוח הוא תכונה שכזו: אנו מעריכים הרים חזקים וימים פתוחים. עלות היא גורם נוסף: אולי נעריך שדה פרחים מקומיים, אולם אנחנו מעדיפים חבצלות וורדים יקרים. דוגמא נוספת היא בריאות. בימי הרנסאנס, נשים שמנות נחשבו ליפות מכיוון שאלה לא היו חולות ולא סבלו ממחסור ככלל האוכלוסיה. כיום, בריאות מיטבית דווקא מתגלמת במודל הרזון: נשים הולכות לחדר הכושר, אוכלות בריא, ואינן סובלות ממחלות שמובילות להשמנת יתר. לפני מאה שנים, רווחה יוחסה לעור בהיר: אנשים שכאלה חיו חיי עושר ולא עבדו בחוץ כיתר העם. כיום, בריאות מתבטאת דווקא בעור כהה יותר: אנשים עשירים הולכים לבילוי סקי בחורף ולחוף הים בקיץ. יש להם כסף לשיזוף בחורף וזמן לשיזוף בקיץ.

היופי קשור גם להתפעלות. חשבו על ההתפעלות שגורמת מחאה גדולה. מחאות כאלה משדרות כוח פיזי, משאבים חומריים רבים, וחוסן חברתי.
לאור זאת ניתן להבין מדוע דברים אופנתיים נחשבים יפים. הם יחסית יקרים, פופולאריים וסוג א’. כמו כן הם מקושרים תמיד לדוגמניות יפות ורזות.
את היופי ניתן לתאר כביטוי קיצוני של כוח החיות.