המבנה של מערכת החוקים הדתית דומה למודל החילוני: הצהרה על עקרונות – חוקה – חוקים – גזרות – תקנות. ביהדות אהבת הבורא ושמירה על אי-גרימת נזק לזולת הם העקרונות המוצהרים. על אהבת הבורא מושתת האמונה באמיתות החוקים (אקסיומות שלא צריך להוכיח), והכלל השולל את הנזק מהזולת (מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך) מהווה את היסוד לחיים החברתיים תקינים.
עשרת הדיברות הם החוקה היהודית. אהבה לאלוהים משתקפת במצוות האוסרות עבודה לאלים אחרים ולפסלים, ציווי שמירת השבת מאפשר יום לחשבון-נפש שבועי. הובהר גם כיצד להימנע מלגרום נזק לזולת: אסור לרצוח או לגזול את מהחבר, להעיד נגדו עדות-שקר, אין לחמוד ולקנא בשכן. ההתחייבויות כלפי גרים-תושבים הן פשוטות יותר: בעיקר איסור הרצח והגזל; בעצם – כללים חברתיים מקסימאליים שאפשר להציע לנכרים. עקרונות היחסים עם ההורים – הזולת הקרוב ביותר הםיותר מחמירים: חובה לכבד את ההורים.
התורה היא ספר החוקים היהודיים. הם מושתתים על עשרת הדיברות, וככל החוקים- תיאורטית, ניתן לתקנם. אך על המתקנים לעבור את המשוכה העצומה של הוכחת ההתיישנות, או (חס ושלום) פגם יסודי בחוק המקורי. התורה היא האמת המוחלטת כל עוד במקרים ספציפיים לא הוכח חסרונה. למשל החוקים נגד משכב זכור ומשכב בהמה מהווים הרחבה לאיסור הניאוף המקורי.
מצוות התלמוד הם מעין תקנות של הרשות המבצעת. הם מוצאים את החוקים אל הפועל. בהיותם אמיתיים באופן בסיסי, המשנה ובמיוחד הגמרא נשארו פתוחים לפרשנות לפי הצורך של המציאות המשתנה. חכמי התלמוד התאימו את חוקי התורה לזמנם. הם, למשל, החמירו באופן משמעותי את כללי הוכחת האשמה במשפטי רוצחים, כי בגולה מילא לא היו יכולים לדון את המקרים האלה בפועל. גם ליהודים המודרניים יש זכות להערכה דומה מחדש. וויתור גורף על החוכמה הנצחית הזו, הוא טעות. חיבור התלמוד נערך במשך מאות שנים: גם ההערכה המחודשת תיקח זמן.
ולבסוף שולחן-ערוך (או בית-יוסף, ליתר דיוק) מהווה קובץ תקנות בירוקרטיות המנוסחות בכוונה תחילה בסגנון ארכאי. חלק מטענותיו של רבי יוסף קארו הם שנויות במחלוקת במקורם: הוא לא קיבל, למשל, את דעתו של הרמב”ם המחייב את רבני הציבור לפרנס את עצמם ולא לסמוך על הקופה הציבורית. רוב החלק העוסק בתקנות משפטיות בשולחן-ערוך הוא תכליתי גם לתקופה שלנו ומהווה בסיס לחברה צודקת. חלק מתקנותיו, כל הקשור להכנת מזון למשל, בהחלט התיישנו. היו רבנים בתקופתו של רבי יוסף קארו שביקרו אותו על הישענות על קווים שמרניים בלבד וחוסר תשומת ליבו לרעיונות מתחדשים. היהדות הרפורמית שוללת את החוקים האלה לחלוטין, והתנועה קונסרבטיבית מטילה אחריות על עריכת השינויים הדרושים על רבנים חסרי ידע מעמיק. שתי הגישות הן שגויות. החברה צריכה מערכת חוקים אחידה. היהודים צריכים שולחן-ערוך חדש.
הבירוקרטים הדתיים ושותפיהם החילונים יצרו המון חוקים חסרי יסוד. הרבנים התחרו ביניהם בניסיון להטביע חותם ביהדות על ידי תשומת הלב לנושאים שוליים, כמו שאלת הפתיחה של המקרר בשבת.
על היהודים לוותר על ערימת החוקים האלה ולנהוג בכל מצב לפי הנכון בעיניהם.