ההשוואה בין שנאת ישראל ואנטישמיות דומה מאוד לגישה שרווחה בזמנו כלפי האפרטהייד בדרום אפריקה ומלחמת וייטנאם. מכיוון שאנטישמיות לא הזינה שני אירועים אלה של פעילות ליבראלית, ניתן לטעון שגם שנאת ישראל אינה מונעת מאנטישמיות. טענה זו מחוזקת על ידי העובדה ששמאלנים רבים, שטופי שנאה כלפי ישראל, אינם אנטישמים, אלא יהודים בעצמם.

האופוזיציה הליבראלית לישראל, וייטנאם ודרום אפריקה אינה אנטי קולוניאליסטית מכיוון שלליבראלים לא הייתה כל התנגדות לכיבוש הסובייטי של וייטנאם. למרות שהסובייטים חששו ממעורבות ישירה באסיה , קשריהם עם וייטנאם התחילו עוד ב1924, אז הצטלמו הו צ’י מין וטרוצקי יחדיו. בדומה, הכיבוש הוייטנאמי של לאוס לא הטריד את השמאל. לדבר על קולוניאליזם אירופאי בדרום אפריקה גם הוא היה תמוה לאחר שלוש-מאות שנה בהן גרו הבורים במדינה, יותר מחלק מהשבטים האפריקאים.

כמו כן המאבק לא היה קשור לדאגות הומניסטיות. הממשל הקומוניסטי בוייטנאם והממשל השחור המושחת בדרום אפריקה היו הרבה יותר מרושעים ומדכאים ממשלות ארה”ב והבורים. בזמן שהשמאל צווח נגד מדיניות ארה”ב בוייטנאם, אסונות גדולים בהרבה התרחשו ברחבי העולם, בין אם באפריקה או בברית המועצות.

הזכות הלאומית להגדרה עצמית גם היא לא הייתה העניין. יהודים ובאסקים מעולם לא קיבלו תמיכה מהשמאל, והבורים, עם בן מאות שנים, היה זכאי למדינה משלו.
ניתן להבין את התמונה טוב יותר בכך שהשמאל נוטה לתקוף מילולית את מי ששומע לו, אולם לעולם לא את הקומוניסטים או המוסלמים שמתעלמים מהם לחלוטין. אז לפחות חלקית, תנועות השמאל נגד מלחמת וייטנאם, האפרטהייד וישראל משמשות כלא יותר ממפגן שרירים של השמאל אל מול יריב חלש שמוכן להקשיב.

מה גם, שכל תנועות ה”אנטי” בסופו של דבר עוסקות בכסף. זה לא אמור להפתיע את מי שראה כמה כסף גויס למען דארפור, שנגמר במשלוח של כמה שקי תבואה לכל היותר, לאחר ששילמו את עלויות האדמיניסטרציה והפרסום. שימו לב להפגנות האדירות נגד הפלישה לעיראק נוכח השקט על וייטנאם, שם נהרגים למעשה הרבה יותר אזרחים. אופנת המחאות, כמו כל אופנה, בוחרת מטרות אקראיות, עיראק ולא אפגניסטן במקרה זה. אולם ישנם גם אינטרסים מאחורי הקלעים. בריה”מ הזרימה כסף לתנועה האנטי מלחמתית בארה”ב, ומשטרים מוסלמים מממנים את המאחות נגד המלחמה בעיראק, ולא חסרים מוסלמים עשירים ואנטישמים שמממנים את המאבק בישראל.

את תנועות השמאל ניתן להבין הכי טוב כמערכות נגד השיטה הקיימת. מטרתם היחידה היא להפריע לשלטון, והם מתמקדים בנקודות חולשה. המטרות שלמענן נלחמים אינן המטרה עצמה: אם תיסוג ארה:ב מעיראק יוביל הדבר רק לעוד שפיכות דמים, ופירוק גדר ההפרדה תוביל רק לעוד טרור ותגובות קשות של ישראל. המחאות הן לא יותר מאמצעי למטרה אחת ויחידה: לחתור תחת הממשל ומערכת החוק הקיימת.
תחזיתו של מרקס שהסוציאליזם ישתלט על המשטרים הדמוקרטיים באופן דמוקרטי התגשם. ממש כמו ברומא העתיקה, דמוקרטיה וכלכלה השתלבו לכדי מדינת הרווחה- בכדי להפוך אנשים לתלויים כלכלית, ובכך פוליטית- במדינה. הדבר לא יכול לאל להוביל לקריסת החברה, שחונכה להתנער מאחריות ולהיות בלתי יעילה. הסוציאליזם השתלט על אירופה, וכעת הוא משתלט על ארה”ב. התאגידים תומכים בהסדר מכיוון שגם הם זוכים לחלקם בעוגה, כמו הלצת חברות האשראי במשבר הדיור האחרון. הדבר לא בהכרח צריך להעיד על קץ הזמן: מבחינה היסטורית, מדינות רווחה תמיד נכשלו, ופינו את המגרש למדינות חדשות ויעילות יותר שקמו מתוך האפר. המעגל פועל גם הפוך. בריטניה כיום פחות סוציאליסטית מבשנות ה40, למרות שהמגמה הכללית היא לכיוון רווחה.

מדינות רווחה נוטות ליפול לכדי ההמון- הברברים, והמעגל הנוכחי אינו שונה. המוסלמים כיום שוטפים את ערי המערב.

והשמאל הוא הגייס המחישי המלבה את האש.