מדינות עשירות נוטות להתחמק מאחריות. הן מתחמקות אפילו מהנושאים הבוערים ביותר מתוך פחד להתמודד מולם. אנשים בעלי הון נוטים להקשר להונם, ועושים הכל כדי לא לאבדו תוך עצימת עיניים לסכנות האמיתיות סביבם. התנהגות זו נתפסת כלא רציונאלית: מדוע לא להתמודד עם הבעיה, להסיר את האיום, לחזור להון הנחפץ? התשובה היא פחד- פחד מדבק. ברגע שאנשים מפחדים ממשהו, הם מפחדים מהכל.הם יאמצו בהיסטריה פתרונות חסרי ערך, אם רק פתרונות אלה יקנו להם תחושת בטחון בטווח הקצר. על כן שלחו האמריקאים את צבאם לאפגניסטן בכדי להלחם באיום דמיוני במקום למקסיקו בכדי להלחם במסתננים והברחת הסמים המאסיבית.

כאן נכנסות לתמונה מלחמות הלוויין. החברה בארה”ב דבקה בעושרותיה, בעוד ברית המועצות דווקא בכוחה הריכוזי. פחדניות מדי בכדי לנהל מלחמה ישירה, שתי המעצמות התנגשו זו בזו בפריפריה. ארה”ב לחמה בוייטנאם מסיבה אחת בלבד, לבלום את בריה”ם. דרך כנה ואמיצה הייתה לתקוף את ברית המועצות ישירות, אולם האמריקאים העדיפו להרוג מיליוני וייטנאמים שהיה להם מעט מאוד במשותף עם השאיפות האימפריאליות של בריה”ם. בריה”ם הגיבה בחימוש מדינות ערב מול הלקוח האמריקאי- ישראל.

כיום, סוריה מחמשת את החמאס בכדי להגשים את מטרתה להלחם בישראל מבלי להפגע בעצמה. מדוע ישראל לא מגיבה נגד איראן, חזבאללה וסוריה? לפני חמישים שנה, ישראל תקפה את מצריים בדרך קבע כתגובה על פיגועי הפדאיון. דבר לא השתנה מבחינה משפטית או גיאופוליטית: ישראל נמצאת באותו הסכם שביתת נשק עם לבנון כמו שהיה עם מצריים. ההבדל האמיתי הוא שישראל היא כיום מדינה עשירה- ואוכלוסייתה הבוגרת הפכה פחדנית. הנטייה לחוסר אחריות אופפת הכל. קחו לדוגמא את עצם הרעיון מאחורי המונח “פשיטת רגל” – דרך חוקית לגנוב ולהונות. או אחריות תאגידית מובלת – מספר אנשים יכולים להקים חברה, להזיק לאחרים עם הלוואות חסרות כיסוי או זיהום אוויר ממפעלם, ולסגור את החברה מבלי שנגרם להם עצמם כל נזק. הממשלות דווקא מרוצות מחוסר אחריות זה. פוליטיקאים דמוקרטים רוצים להזכר כמי שעזרו לזולת באמצעות רווחה. הם אינם טרודים בעובדה שרווחה מיידית באה על חשבון דחיית פתרונות אמיתיים, שיהיו כואבים בהרבה בעתיד. מה שיקרה בעתיד אינו מעניין את הפוליטיקאי הזמני.
נתינים חסרי אחריות זה דבר אפילו טוב יותר. אלה מתכווצים מלקיחת אחריות אישית ומגלגלים אותה הלאה לממשלה. חשבו על כך: המדינה לקחה על עצמה את הדבר הבסיסי ביותר: דאגה למשפחה. האישה יודעת שהכנסתה החודשית תלויה לא בבעלה, אלא בהמחאה מהמדינה. פנסיונרים תלויים בביטוח לאומי במקום בילדיהם. במאה שנים בלבד, ממסד המדינה הצליח להרוס כליל את מושג המשפחה: היא הורסת קשרים משפחתיים- חד וחלק. דבקות הדדית קשורה הדוקות לתלות הדדית. פעם אנשים היו תלויים במשפחתם. כיום הם תלויים בבירוקרטים ופוליטיקאים.
מי באמת מאמין שזה ישרוד?