מזכ”ל האו”ם מעד בלשונו כשאמר שהדרישה להשגת השלום בעת הזאת זו היא משימה ייחודית במינה. מה שייחודי היא ההסכמה עם הדרישה הזאת. מדינות ואומות תמיד התנגשו זו בזו. מלחמות אזרחים וסכסוכי הגבולות הם דבר שגרתי. עימותי הכוחות הם הדרך לעיצובם של העמים. גבולות המאה העשרים לא יותר יציבות וקבועות מהגבולות במאה הראשונה לספירה. אף מדינה או שבט לא מוותרים על שטחיהם מרצונם אלא רק על ידי מלחמה או מחמת איום כזה או אחר.
מעצבי השלום התבררו כלא יעילים: לרוב הם מעצבים מחדש את הגבולות למורת רוחם של הרוב. בדרך כלל הם רק מדכאים את האלימות אך משאירים את סיבות הסכסוכים על קנן וממשיכים לבעבע מתחת לשטח ומתפרצים שוב בשעת הכושר. היתקלויות קטנות רבות הוחלפו במלחמות אזוריות גדולות עקובות מדם. האלימות – בין אם יאה לנו בין אם לא – הכרחית להשלטת הסדר החברתי. האם היה נעים לארה”ב אם כוחות האו”ם היו בולמים את הפקחים של רשות המיסים מלרדוף את מעלימי המס?
ממשלות חסרות כוח ומפלגות שהפסידו בבחירות מזעיקים את הסיוע הבינלאומי על מנת לקבע את סטאטוס-קוו. זה לא יעבוד. הם הפסידו - וכוחות זרים אינם יכולים להחיות את העבר. המפסידים מבקשים מהאו”ם “לשמש כבוררים בעניין הסכסוך” אך המפלגות העולות לשלטון מתנגדות לכך. ההיסטוריה מכירה רק דרך אחת לבירור הסכסוך – מלחמה או איום של מלחמה.
החוק הרומאי מלמד לקח אחר. רומא הייתה לא רק הבורר היחידי באזור אלא גם הכוח היחידי. אם המערב רוצה להשכין את השלום בעולם הוא צריך לפרז באופן משמעותי את הנתינים שלהם במדינות העולם. הדבר לא עולה בקנה אחד עם האינטרסים של יצרניות הנשק הגדולות שהם במקרה גם משכינות השלום. רומא גם לא נגררה לכל סכסוך קטן בין נתיניה - שליט העל ציפה מנתיניו לפתור את בעיותיהם בעצמם ולא הגביל אותם בכלים ושיטות, חוץ מגרימת מלחמה מתמשכת: רומא לא רצתה הצטברות של חוסר שביעות הרצון של האוכלוסיות בשליטתה והעדיפה ראשי מדינות נבונים. בזמנים המודרניים המעשה המקבל הינו לאפשר לסכסוכי הגבולות ולמלחמות אזרחים להתנהל כסדרם. המערב המודרני לעומת רומא לא מוכן לנקוט בענישה ראוותנית של שבטים שלא מקבלים את כללי השלום שנכפו עליהם. בהעדר התכליתיות הזאת, כל מאמצי השלום של האו”ם לא יישאו פרי.
קיא-מון לא צודק באומרו שאין כל אפשרות למדינות לבדן לפתור את הסכסוכים כמו קוסובו או דארפור, ושזאת אחריותה של האו”ם.
נראה שהאו”ם בתפיסתו הבירוקראטית המוכרת נוטל לעצמו את התיקים ללא קשר ליכולתו לטפל בהם. האו”ם הוא חסר תועלת והוא לא יכול להיות אחראי לשום דבר. לא האו”ם - אלא נאט”ו דיכא את הסכסוך ביוגוסלביה. חוסר תכליתיות של כוחות השלום של האו”ם ידוע – ראו דוגמאות של סיני ולבנון.
אולי תפקידו של האו”ם הוא לבלום את הזוועות? הם לא הצליחו לבלום את התרחשותן בין עיראק לאיראן, או להפסיק את הטבח ברואנדה. איזור דארפור לבדו גדול מדי כדי שכוחות האו”ם יפקחו עליו, וחיילי האו”ם לא מקבלים שכר הולם כדי שילחמו במורדים. והשאלה: במי להלחם? מי התוקף ומי הקרבן? סכסוכים תמיד הם מסובכים, וכל הצדדים מפעילים אלימות עצומה כנגד היריב. אם האו”ם היה מתערב כדי לעצור את הזוועות הרי כל הצדדים היו מבינים שצריך להספיק לבצע אותם ולהסיג ניצחון לפני שהאו”ם יכנס לתמונה וייתן ליריב אפשרות להשיב.
ההוצאה להורג של סדאם על ידי השיעים הוכיחה שהניסיונות להשליט חוק וסדר לעיתים מספקים רק צד אחד בסכסוך בין-שבטי.
שוחרי המוסר גורמים לסכסוכים ולא מונעים מלחמות.