כשמטרות אמיתיות אינן בנמצא, אמצעים הופכים למטרות. רבין לא בהכרח טעה כשהביא את אש”ף מתוניס לשטחים תחת הסכמי אוסלו. האלטרנטיבה הייתה מדינת חמאס. בזמנו, החישובים נראו הגיוניים: אש”ף היה חלש ויהיה תלוי לחלוטין בישראל. כפוליטיקאי שולי שאיבד את סמכותו הן מול מצריים וברית המועצות, ערפאת נתפס כמי שיהפוך לבובה.
תוכניותו של פרס הייתה עובדת אם ביצועה היה נחוש יותר. היינו צריכים לתת לערפאת מיני-מדינה עצמאית כמה שיותר מהר, מה שהיה מבטיח שכלל הטרוריסטים היו בין לילה הופכים לבירוקרטים. אולם ישראל התמהמה בנסיגתה מהחלקים המיושבים בצפיפות בערבים ביהודה ושומרון. ככך שישראל סחבה רגליים, אש”ף התחזק. הוא התקבע וקיבל תמיכה בינלאומית כממשלה לגיטימית, מבלי שהראה כל אחריות ממשלתית לעם הפלסטיני.

בשל יכולתו להאשים את ישראל בכל בעיותיו של העם הפלסטיני, ערפאת יכל להרשות לעצמו עמדות פוליטיות קיצוניות. העובדה שערפאת סרב להצעתו של ברק למדינה אמיתית, צועקת את העובדה הפשוטה: המנהיגים הפלסטינים מרוצים מהסטטוס קוו ואינם באמת רוצים בסמכויות של ממשלה אמיתית. אלא אם נחליט לגרש את ערביי הגדה, הקמת מדינה פלסטינית הינה אינטרס ישראלי מובהק- ולאו דווקא פלסטיני.

התמיכה באש”ף הפכה מטקטיקה קצרת מועד למטרה אסטרטגית לישראל. אם אש”ף אינו רצה ליישר קו למטרתנו ולהקים מדינה פלסטינית שקטה, מדוע אנו ממשיכים לתמוך בארגון? הארגון ממשיך להתקיים אך ורק משום שישראל מזינה אותו מדי חודש בהעברות מס, מה שמאפשר למנהיגיו ותומכיו חופש תנועה. לפני מספר עשורים, ציפינו שאש”ף לכל הפחות ישליט סדר בגדה. זה הוכיח עצמו כבלתי אפשרי כבר באינתיפאדה הראשונה, ולאחר מכן בעימותי הפת”ח מול יתר ארגוני הטרור. כיום מסייעת ארה”ב לפתח להקים כוח משטרה, אך מדוע אנו עוזרים דווקא לפתח?
ישראל ניסתה לזמן מה לעודד קשרים כפריים, מעין בחירות חופשיות לרשויות המקומיות בהם התמודדו מנהיגים מקומיים במקום אנשי הפתח. הם נכשלו מכיוון שהמחבלים הרגו בהם ללא הרף. אם כך, מדוע איננו מאמנים שוטרים מקומיים מתוך הכפרים במקום את אנשי הפתח? אז נוכל להוציא את אש”ף אל מחוץ לחוק ולהשמיד את הארגון. חמאס לא יהווה בעיה, הפופולאריות שלו תלוייה ברשת סוציאלית שיש להחריב, ולהעביר את כוחה לכפרים.

אולי ישראל צריכה לתמוך בוועדי הכפרים, אך חוץ מזה עליה לסגת מריכוזי אוכלוסיה פלסטינים, ולתת לפלסטינים לנהל את חייהם לבד. כלומר, אלא אם תתקבל החלטה לגרש את הערבים. מלבד כל מעשי הרוע האחרים, נוכחותה של ישראל בריכוזי האוכלוסייה הערביים הינה מגוחכת. מדינות נורמאליות כובשות שטחים ומנצלות אותם למען משאביהם או למען מטרות פוליטיות. ישראל עושה את ההיפך: היא מממנת את אש”ף ומשמרת את ארגון הטרור. ארצות הברית הליבראלית צינזרה את התקשורת כאשר כבשה את יפן וגרמניה, הוציאה מנהיגים ומפלגות אל מחוץ לחוק, ושינתה תכני לימוד בבתי ספר. אמצעים אלה הם שיצרו בסופו של דבר משטרים אוהדים ופרו אמריקאים במדינות אלה. ישראל עושה את ההיפך בגדה. היא נותנת לתקשורת המקומית בשטחים מידה של חופש שאינה קיימת בעולם הערבי, וזו פונה בתורה להסתה אנטי ישראלית. ישראל מממנת את בתי הספר הפלסטינים, אך אינה משליטה שום פיקוח על תכניהם. בכירי הפתח הם שבודקים מבחנים בבתי ספר במזרח ירושלים. ואין זה מפתיע שבתי הספר הפלסטינים מחנכים לשנאת יהודים. בזמן שארה”ב אסרה על נאצים בכירים לכהן במשרות ציבוריות לאחר מלחמת העולם השנייה, ישראל מתירה למחבלים לכהן במועצה העליונה הפלסטינית. התוצאות הינן צפויות.

האם איראן תשתלט על המדינה הפלסטינית? זה לא חשוב במיוחד. נוכחותה של איראן בגדה תלויה לוגיסטית בסוריה. בזמן שלטונו של אסד האב, סוריה שיבשה את משלוחי הנשק של איראן לחזבאללה, אך אסד הבן הפסיק עם המדיניות הזו- ופתח את הגבול. אותו דבר עם פלסטין: איראן תוכל להיות חזקה בגדה רק אם תענה בממשל סורי אוהד. אולם עם ממשל סורי פרו איראני, הגדה כבר אינה חשובה. איראן יכולה לאגור טילים בסוריה באותה המידה.פלסטין הקטנה תעמוד תחת ביקורת בלתי פוסקת של ישראל, כך שהתעצמות צבאית באזור אינה סבירה. מאז שהתנתקה ישראל מעזה, איראן לא הצליחה לבנות שם נוכחות משמעותית. תחת התנאים הטובים ביותר, נוכחותה של איראן בלבנון עדיין תהיה מועטה. נכון, לחזבאללה יש כ50 אלף רקטות, אך הוא יכול היה להשיגן בעצמו באותה המידה. למעשה, 5000 רקטות מוסתרות ישרתו את הארגון בדיוק לאותו אפקט.

במקום לגעור בפיאד על הבעת רצונו להקים מדינה עצמאית תוך שנתיים, ישראל הייתה צריכה להציע זאת מיידית. במקום זאת, אנו ממשיכים לסבסד את הגדה דרך העברות מס, כוח עבודה, וחקלאות. ערביי ישראל נישאים לנשים פלסטיניות ומערערים עוד יותר את הדמוגרפיה האזורית. ערביי הגדה חוטפים קרקעות שלא יכללו בסופו של דבר בגבולות מדינתם. סחבת הרגליים היא רעה-גרשו את הערבים, או עזבו אותם לנפשם.