היגררותה של ארה”ב מחדש אל תוך הסכסוך בסומאליה מלמד על העדר האסטרטגיה. צבא ארה”ב נצח את הקרב במוגדישו ב-1993 ביחס אבידות של 200:1 לטובתם. עסקנים ועיתונאים פירשו את ההישג הזה כהפסד וקלינטון הסיג את הכוחות מסומאליה. הוא לא ראה אז סיבה להישאר במוגדישו: חיילים רק פיקחו על חלוקת הסיוע לתושבים בשנת הרעב.
אם ארה”ב הייתה מתעלמת מהסכסוך בסומאליה, מלחמת האזרחים והרעב היו עוברים שם כשיגרה. הנסיגה אמריקנית ממוגדישו נתנה תנופה רבה לכוחות האיסלאמים, שבסופו של דבר ביצעו את ההפיכה ונטלו את השלטון.
ארה”ב חזרה לסומאליה. הפעם יש לה תירוצים: מסוקים יורים על פעילי אל-קעידה בלבד, ולא על האוכלוסייה התמימה. ארה”ב מסיעת לממשלת סומאליה השלומיאלית שאין לה כל השפעה בשטח. ציד הטרוריסטים העולמי הביא את ארה”ב אל סומאליה.
יש מיליארד וחצי מוסלמים בעולם. אי-אפשר לגלות ולחסל את כל ההתארגנויות שלהם. הם נוצרים בתוך האוכלוסייה בקצב מהיר יותר. אפילו אם ארה”ב תשמיד את כל המוסלמים בסומאליה זה לא ישפיע על שאר העולם המוסלמי. הם מתעלמים מהאבידות הצפויות להם וכל מה שלא מסתיים בתבוסה מוחלטת הם מציגים כניצחון.
אויב העולה במספר באופן עצום – אינו דבר חדש. לאימפריות תמיד היו אויבים רבים במקומות שונים. התשובה הנכונה גם ידועה: ענישה ראוותנית. האיסלאמיסטים יכולים לעשות כל העולה על רוחם בסומאליה ובמקומות זניחים אחרים. אך ברגע שהם צוברים עוצמה ומסכנים את האינטרסים של ארה”ב יש ללמד אותם שיעור קצר, כואב ואכזרי, המלווה באבידות רבות לאוכלוסיית האויב, ללא להשאיר ספק לגבי מי הוא זה לו שייך הניצחון.
התקפות אוויריות בסומאליה הם דוגמה רעה והכוחה לאסטרטגיה גרועה.