מדיניות חוץ תלויה באופן מפתיע בטיב היחסים האישיים בין מנהיגים. הנשיא טרומן שוכנע בידי ידיד יהודי לפגוש את וייצמן ולהכיר במדינה היהודית, כנגד עצתו של משרד החוץ האמריקאי. חמימותו של ניקסון לרבין הובילה אותו לתמוך במלחמת יום כיפור הרבה מעבר משהציע קיסינג’ר. סלידתו האישית של קרטר מרבין הובילה לאחד העימותים הקשים בין ישראל וארה”ב. הקשר שפיתח בגין עם רייגן סיפקה לישראל יד כמעט חופשית בזמן מלחמת לבנון. קלינטון היה מוכן לתמוך כל מתווה שלום שהציע אלילו- רבין ולאחר מכן- ברק. ברק היה כה מקורב לשרון שסביר להניח כי היה תומך בטרנספר לערביי עזה אם היה מציע זאת שרון.

אולם חרף החשיבות האדירה שבביסוס יחסים טובים עם ראשי ממשלה אמריקאים ואישי ציבור ככלל, ניכר כי ישראל משקיעה בכך מעט מאוד. בהשוואה לכספים המושקעים בחקירות משטרה של בכירים, ניכר כי בפסגות כמעט ולא משקעים כספים. פסיכולוגים, פסיכו אנליסטים וחוקרי שפת גוף כמעט אינם מועסקים, מומחי שיווק אינם מעורבים. בירור רקע, מציאת נקודות תורפה וכדומה אינן נחקרות דיו. רעיונותיה של ישראל אינם נארזים כמו שצריך עברו הצרכן הספציפי, בין אם זה פנייה לקו יותר דתי או לאומני, דמוקרטי או אנטי טרור, או כל אינטרס אחר שיכול להיות לצרכן הסופי. שום מאמץ לא מושקע בניסיון לתמרן את איש המפתח לדעתה של ישראל. לדוגמא, כלל איננו יודעים האם מבטאו האמריקאי של ביבי עוזר או פוגע בנו מול קהלים אמריקאים. האם זה משעשע או מעצבן אותם? האם עלינו להעביר ראשי ממשלה סדנאות הגייה או שמא לעודד אותם לשבש את דיבורם? איזו שפת גוף מעדיפים נשיאים שונים? האם יעדיף הנשיא מטאפורות או דיבור דוגרי? כל איש פרסום יודע את החשיבות האדירה של סוגיות פעוטות אלה בהשגת המכירה. מכירת פוליטיקאים אינה שונה.

עלינו לא להתאפק כל כך עם בכירים אמריקאים מדרג נמוך, בעיקר אנשי משרד החוץ האמריקאי שמשפיעים מאוד על מדיניות הממשל מול ישראל, ולעיתים קוראים לאנטישמיות בוטה. מסמכי הפסיכו אנליסטים שלהם ומעשיהם בחדרי מלון הם הדבר הקל ביותר להשיג- והמתגמל ביותר.ניתן להשפיע עליהם בדרך עשרות חברים ומכרים. הם אינם מתחבאים או מוגנים. אם נגייס כמה עשרות שכאלה תהיה השפעתם על הנשיא אדירה, בעיקר כי הרמטכ”ל האמריקאי סומך על דעתם הקולקטיבית של יועציו המושחתים.

ארה”ב אינה מסתירה את העובדה שהיא משפיע על תוצאות הבחירות במדינות זרות. פוליטיקאים ושגרירים אמריקאים מכריזים בדרך קבע על העדפתם למועמד כזה או אחר בחו”ל. USAID, CIA והקרנות השונות של הבית הלבן שופכים כספים בבחירות זרות. בדומה, על לישראל לעצור עצמה ולהשפיע על הבחירות בארה”ב. זה אינו רעיון מופרך, רבין הודיעה על תמיכתו בניקסון על פני המועמד הדמוקרטי. יש דרכים רבות להשפיע על בחירות: בכירים ישראל בגמלאות יכולים לדבר על יהדות ארה”ב, AIPAC יכולה להעמיד שורה של תורמים יהודיים, את גישת המתמודד השני האנטי ישראל אפשר לבקר בגלוי.

על ישראל לקחת חלק בעצירת פעולותיהן של תנועות יהודיות חתרניות בארה”ב. הצרות שלנו מול ניקסון הושרשו בכך שהיו אלה יהודים שהובילו את המאבק נגד המלחמה בוייטנאם. למרות שכוחם היום ירד, הליברלים היהודים כיום נתפשים כטורדניים מאוד בעיני השמרנים. כאשר קבוצות מעין אלה מבטאות את דעתן חסרת הרלוונטיות, הבית הלבן טועה וסובר שמדובר בדעתה של ישראל ושל תורמים אמריקאים יהודים.

חרף התעקשותם של האנטישמים, היהודים אינם שולטים בתקשורת האמריקאית. עיתונאים ובעלי רשתות תקשורת מרקע יהודי, המלאי חשיבות עצמית, אגואיסטיות ויומרה, לרגע אינם משרתים את האינטרס של היהודים או ישראל. שינוי מצב מרגיז זה יהיה קשה יותר מכל מבצע ריגול בינלאומי, ולא ספק רווחי יותר. מלבד האמצעים הרגילים של שוחד וסחיטה, לישראל יש כלים רבים כנגד קטגוריה זו. לטפו את האגו שלהם בהצעת מפגשים עם בכירים ישראלים, כולל ארוחות חגיגיות. עשו זאת על מנת לעורר מחלוקת פנימית- הזמינו חלק, ולא אחרים, הפכו אות לקנאים. אם תנהל ישראל רשת של אנשי מקצוע תקשורתיים, היא תוכל להבטיח קידום מקצועי למי שיישר קו עם המדיניות. גישה להדלפות אקסקלוסיביות, שיינתנו לעיתונאים ידידותיים בלבד, תהיה עוד מעלה. עיתונאים- אנשים פשוטים עם אגו אדיר, מהווים את המטרות הקלות ביותר של מאמץ המודיעין.

כתבים זרים בישראל הינם כפרי בשל לקטיפה. הם במלים זמן רב פה, קל לגשת אליהם, והם ימכרו את נשמתם עבור סיפור. כיום מסתמכים אנשים אלה על ערבים ופעילי שמאל שיספקו להם מידע, אך שום דבר אינו באמת קושר אותם לאויבינו. במקום עובדות יבשות, על הממשל לספק להם דם אמיתי. סיפורים בלעדיים על חוליות טרור ערביות שפוגעות ביהודים יהיו שוות הרבה יותר מהתמונות המעייפות כר של מתנחלים היורים על ערבים, שכבר ברור לכולם שאינם בדיוק עוברי ארוך תמימים. כתבים נוטים להיות בורים ולא טורחים לברר את כלל העובדות. תנו להם מידע- שיהפוך למעשה לתסריט. היזהרו לא לתת את אותו הסיפור לכולם, אלא שמרו על בלעדיות. במציאות הקיימת לעולם אין מחסור בסיפורים טובים לכתבים ידידותיים. לא הסיפורים שאנו אוהבים, אלא הסיפורים הטובים- אהבה ודם. עובדות רגישות על משפחת הקורבנות, תמונות מוכתמות בדם של אהובים, הדברים עליהם משגשגת התקשורת. על הסיפורים להיות מוכתמים בקיצוניות: ב2006 העדיפו העיתונאים את הגרסה הערבית- ישראל הפציצה את בירות- על פני הגירסה הישראלית- ישראל הפציצה מבנים בבירות בעלי שימוש כפול. עיתונאים רוצים אקשן- לא נורמאליות. אז תנו להם פשיעה- פשיעה ערבית, כדוגמת תקיפת אזרחים ישראלים. על שדרות ועזה להפוך לשם המוכר בכל בית במערב. שכחו מויכוחים: אלה תמיד משכנעים את המשוכנעים. יהיה אשר יהיה, ספקו את הצד שלנו לסיפור מיד, לפני שהערבים יגישו את שלהם. ושחדו עיתונאים- כן. ושחדו עובדיהם ערביים- מי שמספקים להם את המידע כיום.

רבים מאמינים בשגגה שמנהיגי העולם מבססים את דעתם על ישראל על עובדות, ולא על דיווחי התקשורת. טעות מרה זו היא שגורמת לישראל להתעלם מהתקשורת העולמית. אלא במקרים חשובים באמת, לנשיא האמריקאי לא אכפת מעובדות, אלא מתפיסת עולמם של מצביעיו. אם היהודים אינם מדכאים את העזתיים, אך הציבור האמריקאי חושב שכן, אז הדרישה שישראל תעזוב את עזה הופכת לאינטרס אישי עבור הנשיא. יתרה על כן, דווקא הנשיא אינו יודע את העובדות בנושאים יומיומיים: הם מסתמכים על מודיעין גרוע, ועל עדכונים של משרד החוץ הנגועים בפוליטיקה. אף לא נשיא אחד בהיסטוריה הבין את מורכבות הסכסוך הישראלי ערבי, ואת הפרטים הטכניים של הגבולות, או את המנטאליות של בוחרינו כלפי הפוליטיקאים מבית. הנשיאים נוטים להיות לא חכמים במיוחד, אך מעבר לכל- הסכסוך הערבי ישראל פשוט לא חשוב להם במיוחד. ובמדינה קטנה, בעלת גבולות בלתי ניתנים להגנה, הבנת הנשיא יכולה לעלות לנו בהשמדה. על הפתרון הוא להעביר לממשל האמריקני דיווחים משלנו- לא על בסיס יומי- אך חודשי בוודאי.

אין זה נדיר שעיתונאים מחזיקים בקשרים טובים יותר עם הממשל האמריקאי ממה שפוליטיקאים יכולים רק לשאוף אליו. העיתונאים לא רק שנחשפים למחשבות המנהיג, שלרוב מבקרות את ישראל, אך הם זוכים לאוזן המנהיג. האם ניתן לקוות לצינור יעיל יותר ממי שמשפיע על מיליונים עם ערוצו הטלוויזיוני וזוכה לאוזן קשבת של נשיא המדינה? אין ספק שעיתונאים אלה חשובים יותר לישראל מאין ספור בכירים בשורות האויב, והרבה יותר קל לגשת לעיתונאים. אולם לא נעשה שום מאמץ לזכות בחיבתם של אנשים אלה.

אף מעבר לכף, המבצעים לא חייבים להיות סודיים תמיד. יוטב לישראל אם תשקיע בניו יורק טיימז מאשר בטייסת מטוסי F-35 . בעבור חצי מעלות העסקה הצבאית חסרת התועלת, יכולנו לקנות את כל העיתון. מניית שליטה הייתה עולה כמו שני מטוסים לכל היותר. אין ספק ששכנוע הקהל האמריקאי שהאינטרס הישראלי הוא למעשה אינטרס אמריקאי- לדוגמה- הפצצת איראן. בטווח הארוך אם יגרום הדבר לארה”ב להלחם בעבורנו זה יהיה זול בהרבה מכל טייסת.
התמכרותה של ישראל לצדקה ונדבות מכשילה אותנו. אנו לוקחים נדבות במקום לחלק. במקום לקבל כסף מאוונג’ליסטים נוצריים, עלינו לממן אותן- וקבוצות ידידותיות אחרות- ולדרוש מעורבות פוליטית בתמורה. הסכומים המעורבים יהיו זניחים, אך התועלת- אדירה. במקום למצוץ כסף מהגלות, סכום יחסית קטן עם הוצאות אדמיניסטרטיביות גבוהות, על המדינה לממן מוסדות יהודיים ברחבי העולם בכדי למנוע את השתלטות השמאל, שמשפיע על בוחרים יהודיים. אולי אפילו נוכל לעורר זהות יהודית בקרב הקהל ההולך ומתבולל.

תלותה של ישראל בברונים היהודים בגולה הינה מוטעה. יוטב לנו להתרחק מאנשים אלה. הם הרסו בדרך קבע את יחסי היהודים עם נשיאי ארה”ב- כאשר טרומן וניקסון הם דוגמאות בולטות. במונחים מעשיים, הרבה מנהיגים בגולה הם בכלל אנטישמים: הם רוצים ישראל שפלה ולא בולטת בכדי שלא לספוג השלכות אישיות. ישראל, מדינה שונה וגאה, מסמנת אותם כשונים בקרב הציבור האמריקאי- שזה הדבר האחרון שהם רוצים. בניסיונם להכחיד את היהדות, הם מכריזים כי כל אזכור של היהודים, וכל בדיחה בלתי מזיקה על יהודים- היא אנטישמית. אולם ישראל מטיבה מאזכור תכוף של היהודים, מאחר וזה שומר אותנו בשיח הציבורי. מנהיגי הגלות רוצים לשמור על יחסים טובים עם המוסלמים, וישראל מטיבה מהצגתה כקו ההגנה האחרון מול האסלאם, ממש כפי שהיינו קו ההגנה של ארה”ב בפני הקומוניזם במזרח התיכון.

המיתוס שרק בזכות יהדות ארה”ב אנו שומרים על קשר טוב עם המדינה הינו מנופח ביותר. במרבית המקרים יהדות ארה”ב דווקא פוגעת בנו. יהודי ארה”ב אינם ניחנים בטקט ופעמים רבות כבר האיצו במנהיגים אמריקאים הרבה מעבר למה שהיה להם נוח. השפעתו של AIPAC על הקונגרס עושה הרבה רוח- שרובה מזיקה לישראל, וכמעט ואינה מטיבה בשום דרך. סנאטורים מפייסים את תורמיהם היהודים בכך שהם חותמים על מכתבים חסרי כל תועלת או משמעות משפטית שאינם מחייבים את הממשל. בינתיים, ארה”ב משקיעה פי כמה במדינות ערב מאשר בישראל, מוכרת לערבים הרבה יותר נשק מישראל, ולמעשה מנצלת אותנו כקלף מיקוח במשא ומתן על הנפט מול הערבים. ניתן אף לטוען שמכתבי הסנאטורים מזיקים לישראל מאחר והם מצריכים מהנשיא להוות אופוזיציה ולתמוך בערבים בתמורה. אילולי הקשקשת על “הידידות ” בין ישראל לארה”ב, הכל היו רואים את האנטישמיות האמריקאית היומיומית. לכן, על היהודים לפנות למדיניותנו עתיקת היומין שלנו בבתי משפט זרים, שכיום נהוגה דווקא בערב הסעודית- דיפלומטיה שקטה של שוחד ומצנחי זהב, מימון לפרויקטים של בכירים והצעת חוזים על ספרים, הענקת אוניברסיטאות בכסאות פרו ישראלים, ושימוש כמתווך בין בכירים.

מנהיגי הגלות מקלקלים לעיתים את יחסיה של ישראל בכך שהם מכריזים בשגגה על מנהיגים מסוימים כאנטישמים. אותה האנטישמיות לרב אינה יותר מאשר ההצבעה על היהודים כקבוצה נפרדת. הם עלולים להגדיר את אותה הקבוצה בנאמנותה לישראל, כוחה הכלכלי – תכונות לא ממש מזיקות, אולם יהודי הגלות שונאים את עצם אזכורם כיהודים, וכשונים מעמיתיהם הגויים. בעיה זו הייתה חריפה עם ניקסון, אך קיימת גם בקרב מנהיגים אחרים.