ברגע שמתרחשת התקדמות גדולה בטכנולוגיית הלחימה, שמבטיחה לסיים את כל המלחמות, מיד צצים צעדי נגד. כך פיתוח הארטילריה סימנה את קץ ימי המלחמה, שהתאפיינה עד אז בצבאות צועדים זה מול זה. אולם מיד לאחר מכן הומצאה מלחמת השוחות, שהורידה מכוחה שלה ארטילריה למידה נסבלת. הטנקים הביאו לקץ המלחמה הניידת: התנגשויות בין פרשים לא היו עוד אופציה. אולם שילוב בין רימונים נגד טנקים ותמרון אפשרו לצבאות לשרוד את עידן הטנקים. המטוס צייד את הפוליטיקאים בזרוע ארוכה, והבטיחו לפתור בעיות מבלי לערב צבאות גדולים, עד בואם של טילי הנ”מ, ששמו קץ לעידן התעופה.

נראה כי הנשק הגרעיני גרם לחסימה נוספת: לא ניתן להגונן מהפיצוץ או ליירט אותם באופן אמין. אולם עד מהרה צצו שלוש חלופות שנראה כי גימדו מכוחו של הנשק הגרעיני. היירוט דווקא עובד לא רע. מדינה בעלת כוחות התרעה מסוגלת ליירט כמעט כל כלי טיס או טיל שבא לעברה. עדיין ניתן להבריח נשק גרעיני לתוך מדינה, אולם פיצוץ קרקעי אינו הרסני באותה המידה.

פיתוח נוסף הוא פיזור תשתיות. ארה”ב הקימה מערכת מתוחכמת של תשתיות כפולות. תקיפה גרעינית על ניו יורק לא תשתק את קווי התקשורת, הבנקים או כל דבר אחר. בכלכלה המודרנית, ידע הוא המטבע האולטימטיבי. כל עוד הידע שורד, בתי חרושת, אוניברסיטאות ומעבדות כולן ניתנים לבנייה מחדש. תקיפה גרעינית מסוגלת להרוג מיליונים- מספר זעום מבחינת האוכלוסיה האמריקנית- אך אינה מסוגלת להחריב את המדינה. האמירה הצינית שמלחמת העולם הרביעית תנוהל בגרזנים ואבנים אינה נכונה עוד.

ולבסוף, ישנה ההרתעה ההדדית. היו ימים בהם לא ידענו אם זה באמת עובד, מכיוון שהמאזן התקיים רק בין ארה”ב לברית המועצות- ששתיהן לא רצו מלחמה כוללת. כעת אנו רואים שזה עובד גם בין הודו לפקיסטאן. צפון קוריאה מפחדת למכור פצצות לאיראן, למרות שזו תשלם כל מחיר, ולוב נטשה תוכנית גרעין שהייתה כמעט פעילה. לפני זה, ישראל פחדה להציץ בגרעין את צבא מצריים, גם לנוכח הפסד במלחמה. עד היום, לא קם מנהיג מטורף מספיק שיעשה שימוש בנשק גרעיני- תודות בין השאר להבטחה סודית של נאט”ו להשמיד כל מדינה שתעשה שימוש בנשק גרעיני. אולי יקומו עוד מנהיגים מטורפים שיעשו שימוש בנשק, אך סביר בהרבה שאלה ינהיגו דווקא מדינות עולם שלישי עם מאגרי נשק מוגבלים, שלא יוכלו באמת להשמיד את אויביהן.

עושר חומרי ונשק גרעיני מונעים ממדינות לפתוח במלחמות, אך האלימות מהווה חלק בלתי נפרד מהיחסים הבינלאומיים. אם כך מה יכול להיות המודל החדש של הלחימה הצבאית? ניתן להבחין במספר התפתחויות: מדינות חוזרות לתקיפות בעצימות נמוכה כבימי עבר. מצריים שלחה את הפדאיון לתקיפות נגד ישראל, והאמריקאים ירו טילים בליסטיים על טריפולי. מתימן ועד פקיסטאן, הCIA החליף את הצבא הסדיר, ומזל”טים החליפו את החיילים. אני עדיין מחכה לקץ עידן החסינות הדיפלומטית: זוהי שערוריה שישראל לא יירטה את מטוסו של אחמדינג’אד בטיסותיו הרבות לחו”ל. פעולות צבאיות ממוקדות בידי מדינות אמורות להיות שוות ערך למעשי טרור המבוצעים נגדן. גם הטרור הוא לוחמה בעצימות נמוכה.

יהיה מעניין לראות לאורך זמן אם חזרה זו ללוחמה מוגבלת תשפיע גם על הפשע. מבחינה היסטורית, לוחמה שכזו באה בד בבד עם עליית הפשע. אולם מבצעי שיטור עצומים מדכאים קשות את הפשע, בעיקר מכיוון שאוכלוסיות אמידות נוטות להיות צייתניות. מגמה הפוכה תתפתח אם פושעים יחלו לעשות שימוש בטקטיקות של מחבלים, בעיקר אם תוקף בודד ישים ידיו על נשק יעיל או נשק להשמדה המונית.

הגלובליזציה אפשרה את קיומן של מלחמות פוליטיות ללא צורך בצבא, או לפחות עם כוחות גרילה קטנים. הגרמנים כבשו את צ’כוסלובקיה ואוסטריה בלי לירות כדור אחד. כוחה הצבאי של גרמניה בזמנו לא היה חזק מספיק לעשות זאת במלחמה. איראן, מדינה זניחה מבחינה צבאית, הצליחה להשיג דרסית רגל בלבנון, סוריה, עזה אפגניסטן ואסיה המרכזית. הסובייטים הקימו ממשלות בובה במדינות עולם שלישי מבלי להשתמש בכוח בכלל. ארה”ב קונה נאמנות המקום לכבוש. מצד שני, דוגמאות אלה מוכיחות שמלבד פעולה צבאית, קשה לצפות לשינוי ארוך ימים- שכן לקוחות נוטים לשנות נאמנות למי שיציע עסקה משתלמת יותר.