כלל היהודים לא היו שווים בעיני חז”ל. הם לא בחלו בשום אמצעי על מנת לגרור את היהודי חזרה ליהדות, כולל שיחודם לדבקות מכאנית במצוות, בתקווה שלאחר המעשים יימשכו הלבבות. כל תמריץ חומרי, עם זאת, פסל את גיורם של גויים. בסוגיה זו היו חז”ל אסרטיביים: לא קיבלו גרים בימי שלמה ודויד, ואל לנו לקבל אותם בימות המשיח – אותו הבינו חז”ל לדורותיהם בתור הזמן בו ישובו היהודים לארצם ויקימו מדינה. כהערה צדדית, מלחמות חוזרות ונשנות אינן מצופות בימות המשיח:

” וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. וּרְדַפְתֶּם, אֶת-אֹיְבֵיכֶם; וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם, לֶחָרֶב.” (ויקרא 26:6-7) .
על פי ההגיון החז”לי, אל לנו לקבל לקרבנו מתגיירים כיום, מכיוון שייתכן והם מונעים לא על ידי אהבת ה’, אלא רצון חומרי. שימו לב לנקודת המוצא הרואה במתגייר אשם עד שהוכח אחרת. חז”ל תמיד יצאו מנקודת הנחה שהחשוד חף מפשע אם לא הוכח אחרת כאשר מדובר ביהודים. חרטה, לדוגמא, מנקה מחטא, מכיוון שהיא מוכיחה שהוא לא נעשה בזדון.

אך חז”ל מעולם לא הכריזו כי דברם בנוגע למתגיירים תקף גם לנשותיהן הזרות של היהודים. הייתכן וחז”ל באמת היו כה עוורים לעובדה שגם נשים נוכריות הנישאות ליהודים עושות זאת לא מאהבה לבורא, אלא מרצונות חומריים ככל האדם? ההגיון החז”לי היה שלמעשה אין שום משמעות להליך הגיור כאשר הנדון הוא אשת איש. האישה המתחתנת לתוך הקהילה היהודית, התערתה כליל בחיים היהודיים, ולא היה כל ספק שהילדים הם יהודים לכל דבר. רחל גנבה את פסלי האלילים של אביה, אך הולידה את אבותינו היהודים.

אולם עקרונות אלה שונים כאשר מדובר בקהילות גדולות וסגורות, שלא ניכר כי ייטמעו באורך החיים היהודי. בימי קדם, גרים שחיו בישראל הפכו ליהודים דה פקטו. הם שמרו על חגי הלאום ועל חוקי כשרות, ועל איסור עבודת אלילים. התורה רומזת בלפחות שלושה מקרים שגרים אלה לא נחשבו יהודים.

אם מדברים על שמירת שבת, התורה אומרת כי לא יעבוד גר בשעריכם, כלומר בשערי העיירות היהודית. אולם הגרים- בעיירותיהם, בהחלט רשאים לעבוד.השלכה חשובה עוד יותר זוכה להתעלמות שגרתית – מדוע האיסור רק “בשעריכם?” במקומות רבים עושה התורה הבדלה ברורה בין עיירות סגורות בחומה, ואלה שלא. מדוע לא נאסרו הגרים לעבוד בעיירות היהודיות? כי הם לא גרו בהן מלכתחילה. היהודים היו אומה גאה של בעלי קרקעות: התורה אפילו התעקשה שכל חלקה שנמכרת תוחזר לבעליה היהודי לאחר חמישים שנה. הארץ כולה חולקה בין השבטים היהודים עם פלישתו של יהושוע לכנען. הגרים על כן היו אנשים ללא אדמות, מלבד כמה יוצאי דופן. הם הגיעו לכפרים היהודים רק לעבודה עונתית, כולל עבודות שהיו צריכות להעשות בשבת. גם החקלאי המאמין ביותר לא היה מסכן את ייבולו לגשמים וחום בעיקוב הקציר. כאן יש לנו שני לקחים: עבודות שבת דחופות ניתנות לזרים, אפילו מתגיירים למחצה, ומתגיירים אלה אינם שווים ליהודים מבחינה דתית או לאומית.

מקום נוסף בו מבחינה התורה בין יהודים וגרים הינו באיסור המפורסם כנגד דיכוי הגר. חובה לאהוב אותם כמו יהודים. הדרישה לשוויון חושפת את השוני הקיים: הגרים אינם חלק מהעם היהודי, הם נותרים נבדלים, אך נהנים מזכויות פרט שוויוניות. הזכויות שוות, אך לא זהות. אסור להעליב או להתייחס בבוז ליהודי (ויקרא 25:17). את הגרים אין לדכא, אך אין כל ציווי להיות אדיבים או ישרים עימם.

אולם אי השוויון הבולט ביותר בין יהודים לגרים נאמר בויקרא 25. זהו פרק מאוחר בעל גישה שוויונית מאוד כלפי החברה היהודית, המורכבת בעיניו מבעלי קרקעות קטנות. בחברה פסטורלית זו, גרים מחוסרי אדמות הינם שנואים ומורחקים.נם אינם רשאים להחזיק באדמות- רק לאחינו היהודים מותר (פסוק 25). מי הם אחינו? התשובה בפסוק 46, בני ישראל. כאן אנו מוצאים אמירה ברורה לכך שהיהדות אינה דת בלבד, אלא גם תורשתית.
אם יהודי מאבד את כל הונו ואדמתו, מעמדו החברתי יורד לזה של גר תושב, פרק 35. אפילו בעבדות, אסור להתייחס ליהודי רע יותר מאשר לגר חופשי. ההשלכה של כך הינה שיהודי חופשי מין הסתם עדיף על גר חופשי.
היה זה דבר מביש כאשר יהודי היה נמכר לעבדות לגרים. יהודי שכזה חייב בפדיון מיידי, (פסוקים 47-48). כאשר נמכר יהודי ליהודי אחר, הוא יישאר עבד עד שנת היובל. במונחים של היום, מתגייר אינו יכול להיות בעליו של יהודי, ומה גם שאינו רשאי להצביע בבחירות בסוגיות שישפיעו על גורל היהודים.

זרים לא נטמעו בחברה. החוק הרבני מתיר לגר להנשא לגר אחר, אך לעולם לא ליהודי – למרות שהיו הרבה יוצאים מין הכלל. צאצאי המתיישבים יכלו להקנות חוקית בידי היהודים כעבדים (פסוק 45), אך לא יכלו להחזיק יהודים כעבדים (פסוק 47).

מדוע כל זה רלוונטי להיום? רבנים מזמן נטשו את המובן הלאומני של העם היהודי. במקום אומה הקשורה לאדמתה, היהודים הפכו לקהילה דתית – שאינה זכאית למדינה תחת החוק הבינלאומי. חז”ל ויתרו על חוקי הקיסר לקיסר, והגבילו עצמם לסוגיות פנים דתיות גרידא. השוו זאת לרבי עקיבא, שמוצאו כלל לא היה יהודי, אך הוביל את מרד בר כוכבא מכיוון שהבין שהיהדות אינה רק דת, אלא גם עם. בהגדרת היהדות במונחים דתיים גרידא, חז”ל שלא ביודעם פתחו את הדלת גם להמוני אפריקאים ואסיאתיים, כמו גם רוסים- שיהדותם מזויפת לחלוטין. מבחינה פוליטית הסדר זה הינו מגוחך: מדינה חילונית אינה יכולה להגדיר את חוקי ההגירה שלה במונחים דתיים.

הפתרון היחיד הוא לחזור לדרך התורה: אנשים יכולים להאמין בעקרונות היהדות ועדיין לא להיחשב יהודים. גרים שכאלה אינם בני ישראל. אין להם בעלות או חזקה על הארץ. עדיף שיישארו בארצותיהם- ואם הם כן בוחרים לבוא, אין לתת להם זכויות פוליטיות. הם יבצעו עבודות דחופות בשבת, אך אסור לאפשר להם להחזיק בקרקעות.