מאז שנות השבעים ישראל הפכה על פיהן את ההוראות לחייליה באם יפלו בשבי. בהתאם לדוקטרינה הסובייטית, צה”ל בתחילה אסר על חייליו למסור מידע כלשהו מעבר לשם, מספר אישי ודרגה- אשר נדרשים על ידי הצלב האדום לצורך זיהוי. המדיניות עבדה- רובם המכריע של החיילים שנשבו במלחמת יום הכיפורים סרבו למסור מידע לשוביהם המצרים. נכון, במונחי מודיעין אין זה רלוונטי כלל שנאמר 80% מהחיילים סרבו לדבר, גם 20% מספקים די מודיעין.

שני גורמים הובילו לשינוי המדיניות: ריבוי העינויים של החיילים שסרבו לדבר, והמידע הרב שהדליפו אלה שכן. אולם העינויים לא היו קשורים ישירות לאיסוף מודיעין: המצרים נהגו לרצוח ולהתעלל בשבויים ישראלים מתוך נקמנות בלבד. נתון זה אמור להאיר על מחדל השתיקה הישראלי מלפני מספר שנים, אז האשימה אותנו מצריים שעינינו שבויים שלהם. כמובן שעשינו זאת, אך אין זה מתקרב כלל להיקף בו אשמה מצריים. אני מדבר כאן על מספרים יחסיים, מכיוון שאין ספק שמאחר ואנו תפסנו הרבה יותר שבויים- גם הרגנו הרבה יותר. אך בחזרה לנקודה- בדיבור אל האויב ניתן להציל חיילים מעינויים. אולם כאשר כולם מדברים, המידע הופך לחסר רלוונטיות, והחיילים יעונו כך או כך.

גישה זו מיישרת קו עם הנטייה הישראלית למסד כישלונות. כן, תמיד יהיו אנשים חלשים שישברו ויספרו סודות צבאיים תחת עינויים. אך זוהי אינה הצדקה להורות לכולם לרדת לרמתם. אם חיילינו אכן שומרים על מידע יקר מפז- יש להורות להם להתאבד ולא למסור אותו לאויב. אפשרות אחרת היא להורות לחיילים שבויים להרוג את רעיהם באם מתעורר החשד שישברו תחת עינויים.

מה שמוביל אותנו לשאלה, מהו מידע יקר ערך? בזמן מלחמת קוריאה, הסינים הפעילו תוכנית “המרה” מוצלחת ביותר במחנות השבויים. הקוראנים לא נחלו הצלחה רבה בשבירת האמריקנים במכות, אך הסינים הגיעו לכ-90 אחוזי הצלחה באמצעות תכסיסים פסיכולוגיים. הם התחילו בכך שגרמו לשבויים לבקר ולו במקצת את ארה”ב (‘נכון, יש מעט עוני בארה”ב’), בזמן שהוציאו מהם שבחים קטנים על הקומוניזם – (“כן, הקומוניזם שואף לשוויון בין בני האדם”), ואז החלו להאיץ בשבויים שירחיבו מבחינה לוגית על האמירות הללו. התוצאה הייתה ששבויים שבו מהמחנות לאחר שטיפת מוח אנטי אמריקנית כבדה. חוקרים עושים שימוש בטקטיקה דומה. הם שואלים את השבוי שאלות טריוויאליות, מבססים עימו קשר, ואט אט עוברים לשאלות רגישות יותר, להן לא יוכל האסיר לסרב רגשית ופסיכולוגית כעת שהוא במצבו החדש. אלא אם השבוי חכם באופן בלתי רגיל ובקיא באומנות המניפולציה הרגשית, הוא לא יצליח להתחמק משוביו בתשובות טריוויאליות לאורך זמן.

בעידן תקשורת ההמונים שמבקרת כל מימד בחיים הלאומיים, פוליטיים וצבאיים, מרבית החיילים אינם באמת מחזיקים במידע רגיש וקריטי לביטחון הלאומי. לכאורה זה אמור להותיר אותם חופשיים לדבר עם שוביהם. אולם זוהי גישה מוטעית. אויבינו אומנם אינם פסיכולוגים מבריקים כשם שהיו הסינים, ואינם מסוגלים להמיר את דעתם של חיילינו באופן המוני כשם שנעשה במחנות הקוריאנים – אך שיתוף פעולה עם האויב מותיר צלקת רגשית ופסיכולוגית עמוקה לא פחות מצלקת אמיתית. חשובה הרבה יותר היא שחיילים מזמרים שאינם יודעים דבר עלולים להפליל את מעט החיילים שכן שומרים סוד. סירובם של מעטים אלה לשתף פעולה תסמן אותם מיד, ותחשוף אותם לעינויים. בעולם העינויים המודרניים, הכוללים חומרים כימיים, מעטים מצליחים לשמור סוד, ולא תמיד מתאפשר לחייל שבוי להתאבד.

לו הסירוב לשתף פעולה היה דבר רווח בקרב חיילים, היה על האויב לעבור מאות שבויים, אם לא אלפים, לפני שהיה מגיע לנכס מודיעיני. עד שהיה נחשף המידע, יתכן מאוד ושימושו הטקטי כבר לא היה רלוונטי. יש סיכוי טוב שהאויב לא יצליח כלל לסרוק את דרכו דרך מאות שבויים שאינם משתפים פעולה, והמידע יישמר בטוח. במלחמת העולם השנייה השקיעו הגרמנים מאמץ ניכר בכדי לזהות את החיילים החשובים כמה שיותר מהר, ונמנעו ממבצעי חקירה המוניים.

זהו אבסורד להציע, כפי שעושה הצבא, שאין כל רלוונטיות במידע של החייל הבודד מכיוון ששדה הקרב משתנה כה מהר. שום מלחמה אינה מלחמתנו האחרונה, וסודות בשדה הקרב אינם סודותינו היחידים. עשרות אלפי חיילים עברו הכשרה בבסיסים שהאויב ישמח לשמוע עליהם. הביזיון של פרשת טננבאום מוכיח עד כמה חשובים לנו סודותינו.

הטענה שחייו של השבוי חשובים מעל לכל הינה דבר הבל שמוביל לחילופי שבויים חסרי כל פרופורציה. לחיי אדם, ובטח שחיי חייל- יש מחיר, עד כמה שקשה להודות בכך. עדיף לחברה לצייד את חייליה בגלולת רעל, ולהורות למחזיקים בסודות מדינה לקחת את חייהם אם יפלו בשבי.

צה”ל תמיד מוכן למלחמה הקודמת. פקודת ה”ספרו הכל” שרווחת כיום אולי הייתה עובדת על החוקרים הסורים ומצרים ב73′. גם ככה הם לא ידעו כלום על ישראל ושטף המידע היה רק מבלבל אותם. אולם במצב הנוכחי, נכונות הצבא לאפשר לחייליו לדבר עם חוקרים ללא שום עכבות עלולה לסכן אותנו.