למרות שמפתה מאוד לשייך את רצח המשפחה היהודית באיתמר לבוגדנות הערבית, אל לנו ליפול למלכודת הזו. אנשים נוטים להאשים את הזולת בבעיותיהם: במקרה זה, נאמר שערבים רצחו יהודים מכיוון שהערבים הם ברבארים שטרם התפתחו מבחינה תרבותית. כמובן שזה אינו נכון, וקו היגיון זה מזיק ליהודים מכיוון שהוא מסית אותנו ממרכז הבעיה האמיתי.

הערבי שרצח את המשפחה באיתמר,עד כמה מרושע הוא באמת? טייסי בעלות הברית הפציצו את ערי גרמניה, והאצ”ל פוצץ שווקים ערביים. מנהיג האצ”ל הפך לראש ממשלה בישראל ולדמות נערצת. יש הבדל תפיסתי בין הרג מרחוק ורצח תינוק בן חודשיים בסכין. אולם ההבדל אינו מוסרי, אלא אתי. טייסי בעלות הברית קיבלו את העובדה שהם לבטח יהרגו גם נשים וילדים, וללא ספק הם היו נרתעים מההוראה לעשות זאת במכוון. זהו חלק ממגמה כללית בעולם המלחמה, של התרחקות כמה שיותר מהרג אישי: טילים מחליפים את החרבות, וקצינים מתרחקים משדה הקרב. נשק הקצינים הוא סמלי בלבד, את ההרג עושים החיילים.

אז כן, אנו יכולים להסיק שהאתיקה של טייס הקרב והמחבלים היהודים אכן נעלה לזו של המחבל הערבי, אך מוסרית מעשיהם אינם שונים בתכלית. אנו חשים בוז לרוצח הערבי בדומה לבוז שאנו חשים לאדם חצוף במסעדה, אולם זהו הגבול בתגובתו של אדם כנה. חשבו על כך, היינו מגיבים בהרבה פחות זעזוע אליו קורבנות הרצח היו חיילים או מבוגרים. מבחינה רציונאלית, אין ערך רב יותר לחיי תינוק מאשר חיי מבוגר. למעשה, לחיי תינוק יש אם כבר פחות ערך- בהתחשב בעובדה שהחברה אכן מתירה הפלות גם של עובר מפותח במקרה של סכנה לאם.

הערה לחברי מהימין: רובנו הוקענו את התביעות הרבות שהתנהלו נגד מלחמת עזה לפני שנתיים, בה נהרגו אזרחים רבים בקרב האויב. אין לנו בעיה כאשר חיילינו הורגים תינוקות ערביים, אך אנו נוטים להלביש את הסיטואציה במונחים לכאורה מסוריים כאשר המצב מתהפך. גישה זו גורמת לנו להראות כמו האבוריג’יני הפרימיטיבי, אשר מסביר לחוקר העמים את ההבדל בין טוב לרע: רע זה כשהאויב בוזז את כפרו ואונס את אשתו- טוב זה כשהוא עושה את אותו הדבר לאויב.

וכן, הערבי היה אמיץ. אולי לא אתי וברבארי, אבל אמיץ. כמה מכם מסוגלים לאגור את האומץ להתגנב לכפר ערבי ולטבוח במשפחה שלמה? בין אם כדי לגרש את הערבים מאדמתנו או סתם כדי לנקום… אתם תומכים ואף מעודדים את ההרג- אך יושבים על הספה בזמן מעשה, ללא נכונות לגבות מילים במעשים.

כמעט ולא ניתן לצפות הפגנות. אף אחד לא צפה את שתי האינתיפאדות, וזמנה של השלישית הוא תעלומה. אך יהיה זה תמים לא לצפות לה. יכולתה של ישראל להרתיע התקוממות שכזו נשחקת מיום ליום. צה”ל מסתמך על מודיעין מהפת”ח, למרות שאנו יכולים לאבד את מידת השת”פ הזו בכל רגע, כפי שאיבדנו כבר קשרים דומים עם מצרים וירדן. ציפיותיהם של הערבים לקבל חזרה אלפי אסירים, כולל רוצחים, מפחיתים מעלותו הנתפסת של הטרור. המהפכות בעולם הערבי מכינות את הבמה להתקוממות של פלסטינים משכילים כנגד מנהיגיהם המושחתים והבלתי לגיטימיים. החמאס נעשה אמיץ וממומן היטב, וצובר פופולאריות. כישלון תהליך השלום, יחד עם הכרה בפלסטין ברחבי העולם, מעדיה כי הערבים השיגו את מה שהם צריכים כדי להכריז עצמאות.

וחשוב מכל, רשות הטרור המרכזית מתפוררת. הן הפתח והחמאס הפכו למפלגות מקובעות, שאינן מוכנות לסכן את מעמדן עוד מול ישראל. זה מותיר את הלוחמים הפלסטינים לבדם. הדבר יוביל אותם להקים ארגונים חדשים ולא מוכרים שיפגעו בנו קשות לפני שיאותרו. זה היה המצב לפני האינתיפאדה הראשונה: הפתח הוגלה לתוניס, ותנועות לאומיות צאו עצמן ללא מוצא ועל כן התפוצצו. ניתן לעקוב אחר הטרור רק כאשר הוא מתועל דרך ארגון גדול ובר מעקב, אך לא כאשר החברה הפלסטינית כולה רוחשת בפעילות אלימה. עד מהרה נראה טרור בפייסבוק, המתואם דרך האינטרנט ללא כל מפקדה ראשית.

המצב הנוכחי אינו בר ניהול. חובה או לגרש את הערבים מיהודה ושומרון, או לגדר אותם ולהציג לעולם את גבולות המדינה הפלסטינית. או שנקבל את תנאיהם ונחלק את הארץ, או שנאמר להם בבירור שזה לעולם לא יקרה- גם במחיר של מלחמה מתמדת. אך הממשלה, אשר יודעת אילו ויתורים יצטרכו להיעשות, כל הזמן אומרת שהיא מוכנה, אך מנגד מסרבת לחתום. ממשלה שכזו רק מדרבנת את האויב ומתגרה בו. ממשלה שכזו היא האחראית האמיתית לרצח באיתמר.