ביום הראשון למרד במצריים, אני חושב שהייתי היחיד שראה עד כמה זה הולך להיות רציני. הפגנות בכיכר העיר בקהיר אינן קורות כמו בוושינגטון או עמאן: לממשל המצרי יש אפס סובלנות. אולם עדיין האיום על ממשלו של מובארק היה בר ניהול.
הכל השתנה כאשר הצבא הראה שהוא לא באמת מוכן לפזר את ההפגנות. כמה טנקים ומטוסים המתעופפים ממעל- וזהו. מה שראינו לא הייתה הפיכה צבאית, אלא בגידה. מזה שלושה עשורים שהגנרלים המצרים נסחו לצד האמריקאי. אנשים סנובים ופשוטים, הם הסתנוורו ממסיבות קוקטייל וחוזים שמנים. הם דיווחו לפנטגון והבית הלבן יותר משהם דיווחו למובארק. כאשר הגיע הרגע להגן על השלטון המצרי, הגנרלים חשבו על דמוקרטיה, זכויות אדם, ומפעיליהם האמריקאים יותר מאשר על מחויבותם לנשיא. המצב ברור לישראלים, שגם הגנרלים שלהם מדווחים לארה”ב לא פחות מלממשלה. הן בתל אביב והן בקהיר, הדיפלומטים האמריקאים פיתחו לעצמם הרגל של פנייה ישירה לגנרלים מבלי לעבור דרך צינורות הממשל. דיפלומטים זרים נוהגים רבות לשוחח עם גנרלים אחד על אחד, מבלי שינכח במקום נציג של משרד החוץ. הגנרלים שחששו ממפעיליהם האמריקאים לא מיהרו לגדוע את ההתקוממות, כפי שהיה עושה אסד- או כפי שמובארק היה בעבר עושה. בגידתם ממותקת רק בזכות המשמר הנשיאותי הנאמן למובארק.
המפגינים שראו שאי שלא בא לעצור אותם באמת, הסלימו עד מהרה את המאבק. אני לא מאמין שממשל אובאמה הורה על ההפגנות. הם מטומטמים מדי בשביל זה. התסבוכת המצרית היא תולדה של חצאי אמיתות. ארה”ב לא תמכה בקבוצות שהתנגדו למובארק, כפי שמובארק עצמו חושד. אלא, אלמנטים פרו דמוקרטים תמימים בארה”ב נתנו תמיכה ארגון אופוזיציה שרק אמר את מילת הקסם- דמוקרטיה. מפלגות האופוזיציה ראו במילות החיזוק של פוליטיקאים אמריקאים שוליים כעידוד מלא של הממשל, ומובארק ראה בכך בגידה מצד אובאמה. הבעיה נובעת מההבדל שבתרבות הפוליטית של שתי המדינות: המנהיג המצרי אינו מוכל לקבל שלממשל האמריקאי יש קווי מדיניות מקבילים וסותרים, ושמרבית צעדיהם מתקבלות בו ברגע ואינם תולדה של מדיניות שקולה ומתוכננת. בעולמו של מובארק, ממשלות שאינן חושבות בזהירות נופלות מהר, ובכירים שסותרים את קו המדיניות הרשמי מפוטרים מדי. כך שעד 2009 מובארק היה מסוכסך עם הבית הלבן, ממש כמו נתניהו. הסכסוך דרבן את אובאמה להקשר לאופוזיציה המצרית במקום לנסות לטפח את בן הברית החשוב במזרח התיכון. חישובו הלקוי של אובאמה מפתיע: אדם שכל מנגנוני הביטחון עומדים לשירותו כשל בהבנה שה”שלום” במזרח התיכון תלוי למעשה בהלך רוחו של אדם אחד- מובארק. מזה עשרות שנים שבזמן שמנהיגים בישראל וארה”ב התחלפו להם ללא סוף, מובארק המשיך לשבת על כסא פרעה וצפה על העולם המוסלמי. מובארק סיפק למזרח התיכון הרותח את היציבות והשקט שממשלה דמוקרטית לעולם לא יכולה להציע. יתרה על כן, מובארק הוא שייצב את המזרח התיכון, וניקה את הבלגן שהשאירו מאחוריהם פעם אחר פעם דמוקרטים זרים, חולפים ולהוטים לחוקק מדיניות שלדעתם הייתה אמורה לשנות את העולם בהנפה אחת.
לא היה מדובר בשם. סאאדת- שרבים מאמינים כי נרצח בהוראתו של מובארק, עם הסכמתה של ארה”ב- שיחק תפקיד דומה. כל אדם בעל אינטלקט סביר וכוח רצון יכול היה למלא את התפקיד. הדבר היחיד שלא היה מתקבל הוא סבב של מנהיגים דמוקרטיים במצריים- דבר שאובאמה כעת דוחף לקראתו עם מנטרת הדמוקרטיה שלו.
המדיניות האמריקאית במצריים מונעת על ידי חוסר הבנה בסיסי בנוגע למטרות והשחקנים. לארה”ב לא אמור לשנות כיהוא מה אם מצריים הינה דמוקרטית או לא. חברותיה הטובות ביותר של ארה”ב הן מלוכות, ומצריים של מובארק ללא ספק אינה המדינה הנוראית ביותר באזור. עידוד הדמוקרטיה במצריים נראית תמוהה נוכח השתיקה המוחלטת של ארה”ב בעת המהומות באיראן של 2009. האינטרס היחיד של ארה”ב בנוגע למצריים הוא המשך השת”פ עם ישראל. כל ממשל מצרי שיסרב לעשות זאת יוביל למשחק כוחות חדש במזרח התיכון – סונים ושיעים נגד ישראל ואחד נגד השני. דמוקרטיה, זכויות אדם וחירות אינו אמור לעניין את המערב, בטח לא כאשר ההפרה של זכויות אלה במצריים אינה חורגת מהנורמה האזורית.
ארה”ב שוגה גם בקריאת ארגון האחים המוסלמים. נכון שמדובר בארגון מתון, שלא כמו האייתולות. אך גם האייתולות היו מתונים לפני המהפכה- עד כדי כך שהם היו אורחים של כבוד במערב. הם דיברו על מאבק בשחיתות, ערכים מסורתיים, צדקה ונושאים של חשיבות אוניברסאלית. הכל השתנה כאשר הם עלו לשלטון. ניתן לזהות ארגון פוליטי לפי פירותיו. האחים המוסלמים הולידו את החמאס (שגם התחיל כארגון צדקה מתון), את הג’האד האסלאמי ושלל מחבלים אחרים, ואין ספק שבחירות דמוקרטיות ישרתו אותו במטרתו לדיקטטורה.
כמו כן, מפלגות אחרות לא יצליחו לעמוד לנוכח האחים המוסלמים. נכון שהתמיכה למפלגות חילוניות תגדל לאחר הליברליזציה. כיום האחים המוסלמים מהווים את האופוזיציה היחידה האמיתית מכיוון שהיא מסתמכת על רשת של מסגדים, בזמן שלמפלגות החילוניות אין תשתית. אך עד שיגיע הרגע בו מפלגות חילוניות- שרבות מהן שונאות את ישראל לא פחות מהאחים המוסלמים- יתחילו לפרוח, האחים המוסלמים כבר יהפכו את מצריים למדינת שריעה. גם הצבא לא יעזור, מכיוון שהצבא מלא בתומכים של האחים, ורבים ממפקדיו תומכים במטרה האסלאמית. בצבא המצרי לא תמצא את החילוניות האדוקה של הצבא הטורקי, ואפילו הצבא הטורקי עובר כיום תהליך אסלאמיזציה.
כמו האייתולות, האחים המוסלמים יהיו יותר קיצוניים בחוץ מאשר בבית. לאחים המוסלמים כבר יש נוכחות חזקה בסוריה וירדן. בפועלו דרך הסניף הירדני והרוב הפלסטיני בירדן, האחים המוסלמים ימוטטו לבסוף את המלוכה בירדן. הפתח לא יוכל לעמוד לנוכח החמאס בשטחים ואחים בירדן. עזה תהפוך למחסן נשק: החמאס יוכל להפגיז את ישראל ללא הרף ולהמעיט את התגובה הישראלית דרך פועלה של מצריים באו”ם. חשוב מכל, האחים יפתחו את מעבר רפיח ויממנו באופן ישיר את החמאס, מה שיהפוך את עזה למקום יחסית משגשג- מה שיעלה את קרנו של החמאס בעזה ובגדה. ניצחונות בעזה וירדן כלל לא יצריכו שלטון של האחים המוסלמים במצריים. עצם נוכחותה תכריח את הממשלה השולטת לנקוט בקו פאן אסלאמי ופרו ערבי.
האחים המוסלמים יהפכו לגשר של מצריים לאיראן. ברית של איראן סוריה ומצריים תהיה בלתי ניתנת לניהול בידי המערב, ומפתה מדי אפילו בשביל הרוסים.
בסודאן, האחים המוסלמים יציתו מחדש את המהפכה האסלאמית שהתחיל אוסאמה בן לאדן.
הבעיה הגדולה ביותר תהיה אפקט הדומינו בערב הסעודית. לפני כחודש התרברבו הסעודים בגלוי על כוונתם לקנות שתי פצצות אטום מפקיסטן. מזה שנים שאנליסטים מאמינים שלסעודיה כבר יש פצצת אטום- התקבול שלה על ההשקעה בכור הפקיסטני. אולם אין זה ידוע אם פצצות אלה מוחזקות בפקיסטן או סעודיה. ממשלו של אובאמה לא הביע שום התנגדות לנוכחותם של מטוסי קרב סעודים בבסיס פקיסטני- כך שאו שפצצות האטום נמצאות במרחק של 20 קילומטר מהבירה הסעודית, או שהן נתונות תחת שמירה סעודית בפקיסטן. אך למלוכה הסעודית אין שום סיכוי לשרוד מרד אם האחים יצליחו במצריים. שלא כמו מצריים, המשטר הסעודי מסתמך על שירותי הביטחון ולא על הצבא העלוב שלה. הסעודים לא מסוגלים לשלוט בהמון זועם. כך שניתן לצפות כי בסופו של דבר ישיגו מוסלמים קיצונים בסעודיה את השליטה בנשק גרעיני, יחד עם כ120 מליארד דולר של נשק חדיש שרכשה סעודיה מארה”ב בעשורים האחרונים. ציניקנים יטענו שכאשר נשק גרעיני זמין לאסלאמי סטים דרך צפון קוריאה ופקיסטן- למי אכפת מסעודיה?
שני המועמדים לנשיאות, עמר מוסא ומחמד אלברדעי, יהיו סיוט למערב. מוסא הוא דמגוג ע היסטוריה ארוכה של שנאת ישראל והמערב,. בתפקידו כיושב ראש הליגה הערבית, הוא סרב בדרך קבע לבקשותיה של ארה”ב והאו”ם להסיר את החרם הכלכלי של מדינות ערב על ישראל. אל-ברדעי, במסגרת תפקידו כיושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, שימש כסנדק לתוכנית הגרעין האיראנית, וזוכה לכבוד אדיר בעיני האייתולות- שלבטח יוביל להתקרבות בין מצריים לאיראן.
האחים המוסלמים יקבלו לידיהם את הצבא המצרי המרשים, שנהנה משלושים שנה של סיוע אמריקאי. עם או בלי שליטה רשמית על הגנרלים והמטה הכללי, עצם הלגיטימיות של האחים המוסלמים תגדיל את נוכחותם וכוחם בצבא. הדבר דומה להסתננותו של חזבאללה לכוחות הביטחון בלבנון, שגם הם קיבלו לא מעט סיוע מארה”ב במהלך שנותיהם.
מצריים בראשות האחים המוסלמים לא תצטרך ללחום בישראל. היא תוביל למירוץ חימוש אזורי בדרך הפעלת שני כורים גרעיניים- לכאורה לצרכי מחקר. מצריים שכזו תפתח את סיני למסתננים, ואת רצועת עזה למבריחים. היא תציק לישראל בהפרות הסכם השלום, כדוגמת יצירת ארגוני גרילה בקרב תושבי סיני, ושימוש כפול במתקני ממשל. מצרים תשוב לתפקידה המסורתי כקולם של הערבים כנגד ישראל באו”ם. תעלת סואץ והים האדום ייפתחו בפני האיראנים. כלל המודיעין שנאסף על ישראל בידי מצריים בשלושים השנים האחרונות יימסר לאיראן. הפסקת הסיוע האמריקאי למצריים יוכל אף לשמש כתירוץ בעיני המצרים לבטל את הסכם השלום עם ישראל. כמו באיראן, הממשל הדתי במצריים לבסוף יאבד פופולאריות במצריים, אך עד אז כבר לא יוכל הציבור להדיח אותו בקלות- ובינתיים צרותיה של ישראל יגדלו.
ההפגנות המצריות חושפות את השחיקה בדמוקרטיה המודרנית, ומציגות את מה שניתן לכנות תקשור-קרטיה. ממש כפי שהתקשורת הפילה את הרמטכ”ל המיועד גלנט, ואת אולמרט, כך גם התקשורת המצרית מכרה את ההפגנות לצרכני החדשות במערב כהפגנות “פרו-דמוקרטיות”. עיתונאים התעלמו מבחירה ממרחץ הדמים, מהביזה הכוללת, וההצתות הרבות בעיירות ברחבי מצריים- והתמקדו בנעשה בכירי תחריר. הפגנות קטנות למדי הועצמו בטלוויזיה ונראו כהתקוממות רבתית. כמעט ולא נאמרה מילה על השקט המוחלט ששרר בחלקיה האחרים של קהיר. אחוזי התמיכה הגבוהים של מובארק זכו להתעלמות- והוא הוצג כעריץ מזרחי בזמן שלמעשה היה השליט המערבי היחיד באזור. התפרעויות של בריונים ואיסלאמיסטים טוהרו והוצגו כמהפכת הקטיפה הדמוקרטית. תיאוריית המהפכה בהנהגת התקשורת יכולה להבחן בסוריה: מאחר והתקשורת הזרה כמעט ולא נכנסת לשם, למפגינים אין שום סיכוי.
הדחף האמריקאי לכונן דמוקרטיה נומינאלית- שבקרה זה רק תוביל לעלייתם של האחים המוסלמים- הינו דבר מפתיע. לא מדובר בטעות בודדת, אלא מגמה מתמשכת שנראתה כבר בלבנון, בשטחים, עיראק וכעת מצריים. הדמוקרטיה הפכה בעיני האמריקאים כאליל- ולא כאמצעי להבטחת הליברליזם. מצחיק שדווקא מי ששילמו את המחיר על הטירוף האמריקאי הזה הם דווקא בעלי הברית הגדולים ביותר של ארה”ב, שליטיה של עיראק, לבנון, אפגניסטן ומצריים. בגידתה של ארה”ב בבנות בריתה הינו חסר הגיון לחלוטין, ושום דבר בעל ערך לא יכול לצמוח ממנו. ניכר כי לבית הלבן כלל אין מטרה, מעבר לרצונו לראות קלפיות ברחבי העולם הערבי. אמריקה לא אישרה שום יורש למובארק, או אף הרכב לממשלה הבאה. בתחילה נראה היה שארה”ב תאשר את עומאר סולימאן כיורשו של מובארק, אך זה לא קרה. בלב העניין שורר סכסוך עמוק בין מובארק לאובאמה, כאשר מובארק מזלזל ביאפי הרדוד והצעיר. וכך יצא שהבית הלבן דרבן את המשך המרד מבלי שיהיה לו מושג להיכן יובילו הדברים. בזמן שמצריים התמוטטה, קלינטון בזבזה את זמנה בהרצאות למנהיגי המזרח התיכון על הצורך שבהבאת הדמוקרטיה גם לארצותיהם. בסוף היום נותרה ארה” עם אף פחות בני ברית.
ארה”ב לא פיתחה לעצמה גישה משותפת לישראל ומצריים, הפרטנר האמין היחיד שלה במזרח התיכון. כתוצאה מכך, נתניהו נקרע בין תמיכה סודית במובארק (עד למידה שישראל שלחה כוח ימי לתעלת סואץ) וקריאה ציבורית לדמוקרטיה במצריים. המנהיג הישראלי שנכשל בעצירת תוכנית הגרעין האיראנית, חפירות החמאס בעזה, והפיכת חזבאללה בלבנון- איננו האיש שיעזור למובארק כנגד רצון העם המצרי והאדון האמריקאי. נתניהו עשה את הטעות שהרשה לחיילים מצרים להיכנס לסיני בכדי ללחום בחמאס, ההפרה הראשונה של הסכם השלום. במקום, היה עליו לשלוח את צה”ל שישתלט על רפיח.
כהרגלו לדבר במקום לפעול, נתניהו קפץ על ההזדמנות להראות לעולם שישראל אינה מקור הבעיות במזרח התיכון. זה לא עזר: בעוד המהומות משתוללות במצריים, הקוורטט המשיך לדחוק בישראל לוותר מול הפלסטינים. מצד שני, העובדה שמדינות ערב סוערות אינו משנה את הצורך בשלום אמיתי עימן.
יחסה של ארה”ב למובארק הינו סימן אזהרה לישראל. כוחה הגדול ביותר של ארה”ב מול מצריים היה כספי הסיוע למדינה. סיוע של 2 מיליארד דולר היה זניח לעומת התל”ג המצרי, אך היה חשוב מנשוא עבור אינטרסים פרטיים במצריים שהורגלו לכסף כאוויר לנשימה. הם הפכו לקולו של הבית הלבן שלחצו על מובארק ללא סוף שיתפטר. אותו הדבר עלול לקרות בישראל, שמקבלת כספים חסרי חשיבות מארה”ב, אשר הופכים פונקציונרים לבובות על חוטים בשלט רחוק.
אנו עדים לקרב ענקים. ראליסט בודד, מובארק שמסתמך על כספו שלו, ומחלק עשרות מיליונים בכדי להישאר בשלטון. אין ספק שמובארק רוצה בטוב ביותר למדינתו. בגיל 82, מובארק אינו רוצה שקנייתי עם תואר מהארווארד יהרוס את המדינה שהוא הוביל עם יד של ברזל ומוח צלול מזה 30 שנה. אובואה מצידו, נשיא האימפריה העולמית, עושה שימוש באמצעים ימניים כדי להגשים מטרות שמאלניות. נקודת האל-חזור כבר עברה: אם מובארק ישרוד, הוא לעולם לא יסלח לאובאמה על בגידתו. מובארק וסולימאן שניהם לעולם לא יסלחו לאחים המוסלמים והחמאס על פיגועי הטרור שביצעו במצריים בזמן תקופת חולשתה.
אם תתמוך ישראל במובארק וסולימאן היום, היא תזכה בבני הברית הטובים ביותר שקונה הכסף. מנגד נוכל לתמוך באלמנטים “פרו-דמוקרטיים”, רק כדי למצוא עצמנו בפעם הראשונה מזה4000 שנה בה אנו נאלצים ללחום במצריים ואיראן בו זמנית.