השנאה הממסדית בישראל לערבים היא סימן של חולשה. למדינות נורמאליות יש אויבים נורמאליים. מדינה שמתייגת חבורת איכרים ופועלי יום כאויבה הגדול ביותר אינה יכולה לדרוש כבוד.
עוד בתקופה הקצרה ההיא- שבין הגלות לפוסט ציונות, בה היינו נורמאליים, היו לנו אויבים שיכולנו להתגאות בהם: מצרים, סורים, רוסים, ואפילו האמריקאים בשנת 48′. אך נראה היה כי נטל השנאה לאויב חזק היה גדול על היהודים, והם פנו לפלסטינים החלשים.
הפלסטינים מעולם לא היו אויב משמעותי. בשיא ההתנגשויות בין העמים בשנות השלושים, אותה מכנים היסטוריונים ישראלים בתור המרד הגדול, אפילו לא עשרת אלפים ערבים נראו תוקפים יהודים. מי שכן לקח חלק בקרבות היו ברובים מנודים חברתיים, ולא פעילי מיינסטרים. דוגמאות לדו קיום, ואפילו בריתות בין איכרים יהודים וערביים, היו דבר רווח בהרבה מפרעות. נכון, הפלסטינים מעולם לא יצאו כנגד הכנופיות, ולעיתים נכנעו לאיומים ואפשרו להם לשהות בכפרים ולנהל משם התקפות. התנהגות זו היא נורמלית בהחלט לבני אדם: זכרו את שתיקת היהודים לנוכח השואה. גם היהודים חיבקו את האצ”ל והלח”י שפגעו לא פעם בפלסטינים. אנו אוהבים לחשוב שלאצ”ל הייתה הצדקה גדולה יותר לפעול מאשר לארגוני הטרור הערביים, אך אל נא נשגה באשליות שלא מדובר בתמונת מראה מדויקת שלנו.
אחזו ניכר מהפלסטינים שכן השתתפו בפרעות כנגד היהודים, באו מהעיר ולא מהכפר. זהו דבר מובן מכיוון שערים תמיד משמשות מקום מפלט למעמד הנמוך- איכרים חסרי אדמה שאיבדו את שורשיהם. תושבי ערים הרבה יותר נכונים להיסחף אחר דמגוגיה ומנטאליות ההמון. הסיבות לכך רבות: ההמון גדול מדי בשביל להישמע להגיון, וערכיו מתדרדרים למכנה המשותף הנמוך ביותר- 0. צפיפות משפיעה על הנפש, התחככות בלתי פוסקת באנשים בעלי ערכים מנוגדים מובילה לשנאה, והאינרציה המשתמרת לרוב בזכות ההדדיות, נעלמת.
ב-47-48, התקפותיהם של הפלסטינים כנגד היהודים היו חסרות חשיבות מול פועלה של מצריים, סוריה והלגיון הירדני שאומן בידי הבריטים. לא צריך להתבייש בגירוש 400 אלף הפלסטינים: עשינו את הדרוש, את הבלתי נמנע לצורך הקמת מדינה יהודית. אך לפחות הכירו בכך שהעוול שנעשה לפלסטינים בידי היהודים עולה על הסבל שהם גרמו לנו- בערך פי מאה.
בזמן מלחמת ההתשה, הגדה נותרה שקטה. כל התקיפות באו מעזה- וממצרים ולא מפלסטינים. המצרים גייסו פליטים פלסטינים לטובת הטרור. הם יכול לגייס אותם באותה המידה מכל מדינה אחרת. מצריים, ולא החברה הפלסטינית, הייתה האחראית לטרור.
בשנת 67′ הפלסטינים לא הנידו אצבע לעבר היהודים. כמו כן הם ישבו בשקט ב73, 82, 2006, ואפילו בזמן המבצע בעזה ב2009.
פעילות הטרור של הפתח הייתה זניחה לפני שנות השמונים המאוחרות. התנועה שהייתה תלויה במימון מדיני, לא יכלה להרשות לעצמה משברים פוליטיים. בימים ששהה הפתח בירדן הוא נמנע בגדול לתוקף את ישראל מכיוון שחשש שתגובה ישראלית כנגד ירדן תגרור תגובה ירדנית כנגד הפלסטינים- מה שאכן קרה. המלך חוסיין השתמש בתירוץ חטיפת המטוסים בידי ארגון שוליים לא מוכר- בכדי לגרש את הפלסטינים מירדן, ולהרוג 8000 איש בדרך. בספטמבר השחור הייתה זו הפעם הראשונה שנראה הפתח לוחם. אפילו קרב כראמה, האגדה הפלסטינית- הלחימה בוצעה בידי חיילים ירדניים בזמן שערפאת ברח מהאזור. ישראל שגתה כאשר סייעה למלך חוסיין לגרש את אש”ף- היינו צריכים לסייע לאש”ף להפיל את המלך חוסיין, ולהפוך את ירדן למדינה הפלסטינית.
הטרור של אש”ף הסתיים במהרה עם תגובתה של ישראל בלבנון ב-82. עד אז, אש”ף בעיקר ירה קטיושות על צפון הארץ כתגובה לפשיטות ישראליות. האזור היה כה שקט, שהישראלים היו צריכים להמציא תירוץ תלוש לחלוטין- רציחתו של שלמה ארגוב- בכדי לפלוש ללבנון. זה לא הפריע לאיש שהרצח בוצע בידי ארגון טרור שאינו קשר לאש”ף, ואף היה מסוכסך עימו קשות. ישראל שגתה בשנית- היא סייע לנוצרים כנגד הפלסטינים במקום לסייע לפלסטינים להקים את מדינתם בדרום לבנון.
האינתיפאדה לא הייתה קשורה לאש”ף. כעת שהפלסטינים פרסמו את פרוטוקול הסכמי אוסלו, אנו רואים שאבו עלא כמעט הגיע לדמעות בתסכולו להסביר לישראלים שערפאת לא יוכל לסיים את האינתיפאדה. הייתה זו התקוממות עממית ספונטאנית. ארגוני טרור רבים רכבו על הגל, אך הפתח לא היה אחד מהם- ומסיבה טובה: לפני שרבין ופרס הביאו את אש”ף לשטחים מהגלות, הפתח כלל לא נכח שם, תודות לצה”ל. הפתח היה פופולארי כסמל להתנגדות: ערפאת יכול היה להתסיס את האינתיפאדה, אך לא לכבות אותה כנגד רצון העם. ללא יכולת לפעול באמת, פנה הפתח לרטוריקה, שדווקא פגע בו בשאיפה להגיע להסדר.
ערפאת מעולם לא היה מנהיג בלתי מעורער עד שישראל עשתה אותו לכזה, בכך שתיעלה את כל כספי הסיוע אך ורק דרכו. אפילו מקורביו של ערפאת פקפקו בו- עד שישראל קידמה אותו מנשיא גולה ליושב ראש בפועל.
מרבית הפלסטינים כיום רוצים בהסדר עם ישראל, בדיוק כפי שהם רצו זאת בשישים השנים האחרונות. הם רוצים פרנסה וביטחון הרבה יותר משהם רוצים את ירושלים או גבולות כאלו או אחרים. יש לכסות על עבירות העבר: אם ישראל יכולה לכונן יחסי שלום עם גרמניה ומצריים, אין לנו זכות לשלול זאת מהפלסטינים. במקום לצייר אותם כרשעים, ישראל חייבת לנטוש את מדיניותו של פרס של תמיכה בפתח.
ישראל חיה בסרט בו איכרים זועמים חמוסים בבקבוקי תבערה ואבנים מסוגלים להרוס את אחד הצבאות החזקים בעולם. הישראלים שמבינים את הגיחוך שבכך, פיתחו את המשנה הבאה: הפלסטינים אומנם חלשים, אך כלל העולם הערבי תומך בהם. זהו שקר. מאז דעיכת ברית המועצות, אפילו מדינות ערביות קומוניסטיות לא רוצות במלחמה עם ישראל. להיפך, הסכסך הישראלי פלסטיני מהווה כאב ראש לא קטן למדינות ערביות רבות מאחר והוא מאגד סביבו קיצונים אסלאמיים מבית. עברו הימים בהם הסכסוך הערבי ישראלי שימש ככלי ביד השלטון הערבי. היום משמש הסכסוך כזרז יותר מכל דבר אחר- וגם זה דועך. בזכות הדלפות אנו יודעים שהסעודים, המצרים, הטוניסאים והמרוקאים שמחו כאשר שמעו על הסכמי אוסלו. המלך חוסיין כעס מהסיבה היחידה שלא יידעו אותו בדבר. אפילו הרוסים שמחו על הסיכוי שייגמר הסכסוך.
לישראל יש סיבות דתיות ולאומיות גדולות לא לנטוש את יהודה ושומרון. אל נא נסווה אותם בדיבורי סרק על סיבות ביטחוניות מדומיינות.