המערב אינו מכיר את החברה בפלסטינית, ומסתמך על דבריהם של אינטלקטואלים מקומיים. הם מנפחים את הבעיה מעבר לכל פרופורציה. מיוון העתיקה ועד לרוסיה וארה”ב, משוררים מאז ומעולם ביטאו בנוסטלגיה את אובדן הערכים הפטריארכאליים בזמן שהציבור הרחב שמח על השינוי. האדם הפשוט חי כאן ועכשיו, בעוד שהמשכילים שקועים בעבר או בעתיד. עיתונאים ומשוררים פלסטינאים שרים סרנאדות לעצי הזית העקורים וכפרי האבות שלכאורה נהרסו בידי הציונים, אך עבור מרבית הפלסטינאים מדובר בעבר לא רלוונטי- החיים ממשיכים. בריונים ערביים במחנות הפליטים הם יוצא הדופן היחידי, מכיוון שעברם הוא הקשר היחיד שלהם לכבוד עצמי.
נדיר למצוא אומה דתית באמת. הערבים מתאגדים סביב האסלאם במקומות שהוא מספק להם זהות קהילתית, אך לדת עצמה אין חלק גדול בחייהם. הפלסטינים נודעו מאז ומעולם כעם לא דתי. דמגוגים מקצועיים מהחמאס מסיתים את ליבם אט אט לכיוון הדת, תהליך ששואב את כוחו מהסכסוך עם ישראל. הפלסטינים אינם נגררים אחר רצונות דתיים, אלא מצדדים באופן רציונאלי עם מי שרוצה לסייע להם ללחום נגד ישראל. החל בארגוני הצדקה המוסלמים האנטי ציוניים של שנות העשרים, ועד לברית הנוכחית עם האיחוד האירופי, הפלסטינים נלחמים נגד היהודים- ולאו דווקא בעד האסלאם.
המנטאליות הפלסטינית התפתחה להיות אנטי מלחמתית. הפלסטינים חיו בבטחה בחצר האחורית של המזרח התיכון. העותמאנים הגנו עליהם מפני סכנות מבחוץ, והבדואים מפני סכנות מבפנים. בדומה לעמיתיהם הנוצרים בעבר, הפלסטינים היו מורגלים בעיקר לשוד וביזה- לא למלחמה. הפלסטינים סרבו לחבור לצבאו של אבראהים פאשה בזמן הכיבוש המצרי, בדיוק כפי שרובם סרבו לחבור לאש”ף בקריאותיו להתקוממות נגד ישראל. ישראל חברה לבדואים, הגרועים פי מליון מהפלסטינים. ללא מחויבות לאדמה, הבדואים אימצו לעצמם מנטאליות של פגע וברח, הנכונה לעולם לדקור את רעיה בגב.
הפלסטינים מעולם לא הצליחו להקים מיליציה גדולה. כוחות הפת”ח סיפקו תעסוקה מעטה. מתוך עשרות אלפי חיילי הפת”ח, רק מעטים באמת השתתפו בלחימה. גם החמאס איגד מספר רב של מוסלמים חמושים, אך מעטים באמת לקחו חלק בלחימה. אולם בלוחמת גרילה, אין צורך בחיילים רבים. ארגוני הגרילה הישראלים, האצ”ל והלח”י, עשו טרור לבריטים על אף שהיו קטנים. הערבים הרכיבו כוחות גדולים בהרבה מהאצ”ל, כדוגמת כנופיות 1929, ידו השחורה של עז אלדין אלקסאם בשנות השלושים, החמאס והפת”ח הצבאי. מספרם הקטן של הערבים שנלחמו בפעול נגד היהודים אינו מעיד על אוזלת יד.
מרד איכרים נוטה להיות בלתי מאורגן, אך כוחני. המחתרות היהודיות מעולם לא הגיעו למידת העוצמה שנראתה במרד הערבי של 1936, אז התנפלו אלפי איכרים על הכובש הבריטי. הערבים מיקשו גשרים, פוצצו פסי רכבת וצינורות נפט, ותקפו מתקנים צבאיים. הם הפרו את מהלך החיים למשך שנים. הבריטים נאלצו לנטשו את מראית העין של הומאניות ונימוס, והחלו לשרוף כפרים ולתלות מנהיגים אהודים כדוגמת השייח’ פרחאן סעדי. הבריטים לבסוף רמסו את המרד הערבי, שממילא איבד מומנטום, אך הדי המרד היה אחת הסיבות העיקריות לנטישת הבריטים. המרד לא כוון בהכרח נגד היהודים, אלא היה מרד איכרים טיפוסי שכלל סירוב לשלם מיסים, שוד, ביזה, אלימות חסרת הבחנה, ומלחמת מעמדות. המרד הסתיים כאשר הלוחמים השניאו על עצמם את האוכלוסייה עם אלימות, תגובה בריטית קשה, ופשיעה. החמאס כיום מונע מחזרת ההיסטוריה בכך שהוא מגייס כספים מבחוץ ומשלם ללוחמיו כדי שישבו בשקט- ויותר מכל, מנסה להמנע ממכה ישראלית. הפתח עושה הכל כדי להימנע מתגובה ישראלית, אך אינו מסוגל לעצור את השחיתות, הסחטנות מבית, והאלימות הספונטאנית. הציבור הפלסטיני כיום מוכן לאמץ זמנית כל משטר שיקום, כולל ישראלי, בתנאי שיספק ביטחון. מלחמת אזרחים בפלסטין היא ההימור הטוב ביותר של ישראל אם ברצונה להמשיך לשלוט בערבים לאורך זמן.