חוקרים רדודים מצביעים ליחסים הטובים ששררו בין יהודים, מוסלמים ונוצרים בימי האימפריה העותמאנית כהוכחה שדווקא הציונות היא שגרמה לסכסוך. זוהי טעות. השלטון העותמאני, כמו כל שלטון טוטליטארי, דיכא את כלל מתנגדיו, כדי שאף אחד מהם לא יחשוב להרים ראש מעל מתחריו. בהעדר תחרות, קבוצות משתפות פעולה, או לפחות מנהלות דו קיום ללא שפיכות דמים יוצאת דופן. החלפת השלטון העותמאני בשלטון הבריטי החלש יותר, נתן תקווה הן ליהודים והן למוסלמים לנצח. על כן, שתי הקבוצות שבו למצב הטבעי של תחרותיות. במצב של העדר לחצים קיצוניים, הלאומנות מתלהטת, וכך היה בפלסטין. תמורות דומות התרחשו בכל מדינות ערב- בלי שום קשר לציונים. יהודים וערבים חיו זה לצד זה יחסית בשקט במצריים עד לשנות העשרים. שיוך האלימות המצרית כלפי היהודים בשטחה לציונות תהיה טעות. לאומנים מצריים לא התאכזרו ליהודים יותר מאשר לנוצרים המצרים ויתר האזרחים הזרים במדינה בזמנו. על אף שהציונות ללא ספק הפכה את היהודים לאויביה של מצריים, הלאומנות המצרית- כמו הלאומנות הפלסטינית – יצאה לחפש אויבים, והייתה מוצאת את היהודים גם ללא הציונות. העובדה שהערבים יצאו כנגד הציבור היהודי, שכלל לא היה ציוני, מוכיחה שמדובר היה סתם בשנאת זרים עיוורת. עד כמה שזה יישמע מוזר, דווקא משטר טוטליטארי מבטיח שקט פנימי. החירות מאפשרת לקבוצה אחת או כמה לבסס הגמוניה ושליטה על פני האחרות- ונדיר למצוא קבוצה של תקפוץ על ההזדמנות. חברות הומוגניות צולחות את החופש מכיוון שאין בהן קבוצות שונות – ובך מנוטרלת שנאת הזרים הטמועה באדם. חברות רב תרבותיות הנותרות ללא פיקוח, כמעט תמיד מתפוצצות לבסוף. האלימות שוכחת רק לאחר שקבוצה אחת מבססת הגמוניה מוחלטת, או לחילופין משמידה את המתנגדים. כיום לוחמים הערבים הפלסטינאים בישראל רק מכיוון שישראל נותנת להם תקווה לניצחון. מדיניות נוקשה, שתוציא מליבם של הערבים כל תקווה למדינה עתידית משלהם, תרמוס במהרה את שאיפותיהם הלאומיות ותבסס שלום ארוך טווח.

כיום, מאמץ השמאל את הערבים מבלי לדרוש הדדיות. אולם הערבים מפגינים רק שנאה מתחילת הקשר. סוציאליסטים יהודים קיבלו בברכה את הערבים לאיגודי עובדים בשנות העשרים- לשווא. הערבים אף דחו את הצעת היהודים לסייע בהקמת איגודי עובדים ערביים. בזמנו, שאלת הלאומיות הערביות כמעט ולא הייתה על הפרק מאחר וליהודים טרם הייתה הגמוניה משל עצמם. כמו במדינות אחרות, הסוציאליסטים בישראל נקרעו בין רצונם לבינלאומיות, ומחויבותם לפועלים מבית- שלבסוף היוו את הגורם המכריע. על כן סוציאליסטים יהודים מצאו עצמם לוחצים על יזמים להעסיק פועלים יהודים,לכאורה בכדי להפוך את היהודים לעם עובד, אך ככל הנראה בכדי להלחם באבטלה היהודית- תוך התעלמות מהאבטלה הערבית.

שנאתם של הערבים לפולשים אינה ייחודית. שנאת הזרים היא תכונה אבולוציונית חזקה המשמרת קבוצות קיימות. דמיינו שהיהודים האירופאים היו מבססים את מדינת ישראל בסיביר – הלא הרוסים היו מתקוממים בדיוק כפי שעשו הפלסטינים. הרוסים התנגדו אפילו לנוכחות היהודים בקרבם, והתירו ליהודים להתיישב רק בשטחיה המערביים של האימפריה הרוסית. הקומוניסטים שבו להפרדה אתנית כאשר הציעו ליישב מחדש את יהודי רוסיה בסיביר. לאחר שארה”ב סגרה את דלתותיה בפני הגירה בלתי מוגבלת, אפילו פליטים נענו בסירוב. דמיינו את התגובה האמריקאית לו ההגירה היהודית לארה”ב הייתה מובילה לדרישה להקמת מדינה יהודית עצמאית בניו יורק… ישראל מסרבת לאפשר לפליטי דארפור להכנס לשטחה- למרות שעל הנייר היהודים כל כך אוהבים אותם. מדוע לנו לדמיין שהערבים יקבלו אותנו בזרועיות פתוחות? הגיע הזמן להודות בזה- היהודים בחרו להקים מדינה במזרח התיכון, כי אין שום סיכוי שהם היו מסוגלים להרים מבצע שכזה באירופה. הערבים צודקים לחלוטין כאשר הם אומרים שאירופה נפתרה מהיהודים שלה על חשבונם. האירופאים תמכו ב”מדינת ישראל על שטחי פלסטין” לא מסיבות דתיות או היסטוריות- או שהם לא היו דוחקים בנו כיום לוותר על יהודה, שומרון וירושלים לערבים.