הדמוקרטיה לא רק שאינה אמת רעיונית, היא אף מהווה סטייה זמנית ממהלך הפוליטיקה התקין. הדמוקרטיה הפכה לפופולארית ברנסאנס, כשאינטלקטואלים החלו לאמץ כל דבר קלאסי, מאומנות ועד פילוסופיה פוליטית. אולם הדמוקרטיה אינה משקפת נאמנה את צורת המשטר שבאמת התנהלה באתונה העתיקה. על פי כל סטנדרט מודרני, הדמוקרטיה באתונה הייתה שלטון טוטליטארי לכל דבר ועניין: דתית להחריד וסגורה לחדשנות תרבותית, שסירבה להעניק זכות הצבעה לנשים, מהגרים וצאצאיהם.
התיאוריה הפוליטית המודרנית שייכה את הדמוקרטיה למדינות הלאום בהן לכלל האזרחים יש חזקה שווה על הארץ ועל כן יש לתת להם שוויון זכויות פוליטי. אין דבר הרחוק היותר מהשטיה הקלאסית. עצם המגורים באזור מסוים, גם אם לדורות רבים, לא הניבו זכות אלקטוראלית כשלהי. רק לצאצאי המתיישבים המקוריים הייתה הזכות הזו. מטרת הדמוקרטיה העתיקה הייתה לשמר את התרבות, ולא לשקף את המצב הדמוגרפי הקיים. ההבדל כאן חשוב: חברות מודרניות מהללות את הדמוקרטיה מכיוון שלכאורה, היא טובה לעם. אולם הקדמונים שימרו אותה כי היא הייתה טובה לשימור התרבות. על כן שתי מערכות חברתיות שונות ואף הפוכות זוכות כיום לאותו השם- דמוקרטיה.
הרעיון הפשטני של הדמוקרטיה השתלט על המוני העם מזמן. בערך באותו הזמן, שני רעיונות נוספים החלו לפרוח: שוויון (עד כמה שווים הם החכם והאוויל? היפה והמכוער?), וצדק חברתי (שוויון בהכנסה). הדמוקרטיה אינה עוסקת בצדק, אלא בשוויון: במקרה זה- שוויון הקולות. האם זה צודק? זה תלוי בהגדרה. אני נוטה להגדיר צדק בהתאם לישימות במקרי קיצון- סדר הדברים הטבעי שעובר תיקונים קלים בכדי להימנע מסבל קיצוני. גישה זו הינה תורנית וליבראלית כאחד. בתורה, רק סוגיות בעלות חשיבות עליונה זוכות לחקיקה: מזון לאלמנות ויתומים, גישה לבתי המשפט גם לזרים, ענישה על חילול מצוות בפומבי, ענישה כנגד ניצול לרעה של סמכויות המלוכה, וענישה על פגיעה פיזית בלתי הפיכה בעבדים. על פי התיאוריה הליבראלית, למהלכים מותר לנוע בדרכן הטבעית, וההתערבות הממשלתית אינה מתרחשת אלא על מנת למנוע אסונות. את אותו ההיגיון ניתן ליישם להליך ההצבעה והשליטה בהליכי המדינה: אל לזכות ההצבעה להיות שוויונית או אוניברסאלית, אך לכל אדם צריכה להיות גישה לבמה אם ירצה בכך. אין צורך להצביע כל חמש שנים, אך יש לאפשר את ההצבעה כאשר הממשלה סוטה הרחק מדי מהאינטרסים הלאומיים. מערכות שכאלה כבר קיימות כיום. במצריים, לדוגמא, אנשים מצביעים כל כמה שנים על עצם הצורך בקיום בחירות. ניכר כי מרבית העם מעדיף יציבות על פני תקווה בלתי מבוססת.
אחוז ההצבעה הנמוך להחריד במדינות מפותחות מעיד כי האזרח אינו מתעניין בניהול היום יומי של המדינה. ומדוע שיתעניין? אפילו חברי הכנסת לא טורחים לקרוא את החוקים שהצביעו עליהם. עמוס בעבודה הוא סיבה אחת, והיעדר תחרות בשלל נושאים זו סיבה אחרת, אך מעבר לכל מדובר כאן במורכבות: הנושאים הנחקקים פשוט מורכבים מדי בכדי להחליט עליהם. מדינות העולם החופשי הביסו את המדינות בעלות הכלכלה המתוכננת. אך כדרכו של עולם- המנצחים אימצו את מנהגי המובסים. בעשורים האחרונים, ראה המערב התפוצצות בחקיקת חוקים כלכליים אשר נבדלת רק בכמות ממידת החקיקה במדינות עם כלכלה מתוכננת. כל חוק חדש יוצא מנקודת הנחה שיש תכנון: החקיקה מקודמת רק כל עוד המציעים שלה מאמינים שהיא תוביל לתוצאות מסוימות. הרגולציה הכלכלית במערב מתכננת לתוצאות כלכליות מסוימות בדיוק כמו שתכננו הסובייטים. רק שבמקום לאגור את המשאבים הדרושים באופן ישיר, כפי שעשו הקומוניסטים, ממשלות המערב משחקות בכלכלה כחומר ביד היוצר כדי לדאוג שהמשאבים הרצויים יגיעו לידיהן. הן פשוט עושות בסתר את מה שהסובייטים עשו בגלוי.
כאשר המחוקקים אינם מעוניינים בחקיקה- וניתן בהחלט להציג את הטיעון שחקיקה חכמה של מערכות מורכבות אינה דבר אפשרי כלל- יהיה זה מגוחך לצפות מהבוחר הפשוט לגלות עניין בעצמו.
בחברות גדולות, הדמוקרטיה אינה טובה, וגם אינה רעה. היא פשוט אינה קיימת. מה שנראה לנו כדמוקרטיה הינו למעשה שלטון ארגוני השדולה, במציאות בה למרבית האזרחים פשוט לא אכפת. האמירה שכולם יכולים להצביע, שווה לאמירה שכולם יכולים בתיאוריה להיות מיליונר. האזרח אינו באמת מסוגל להצביע הצבעה מיודעת – אין לו את האינפורמציה הדרושה בכדי להגיע להחלטה מיודעת על אינספור הסוגיות, ואין לו את הזמן לגבש דעה מיודעת על כולם. מעבר לכל- פשוט לא אפכת לו. בדיוק כמו שלא אכפת לו מכדורגל או בלט. נכון, הכדורגל אינו משפיע על חייו. אבל – המדיניות הכלכלית והצבאית כן. על כן, האם יש לאפשר לאזרח להצביע על השינוי הרצוי באחוז הריבית של הבנק המרכזי, או שמא יש לאפשר לו להצביע על חשיפת מסמכים מודיעיניים מסווגים? הפוליטיקה אינה תחום הסובב סביב הגיון וישירות. האזרח הקטן לעולם לא יוכל להעריך את פועלו של ביסמארק או הקרדינל רישלייה. הפוליטיקה נוגעת בסוגיות מורכבות יותר מהכלכלה ואף מהמדיניות הפיננסית, ועל כן היא מרוחקת מטווח הבנתו של האזרח. מעטים הם האנשים שבאמת מבינים את המדיניות הפיננסית, ומעטים אף יותר מבינים דבר בפוליטיקה.
גם הדמוקרטיה הקלאסית לא הייתה ברת קיימא. הכוח הדמוקרטי מועבר מהר מאוד מידי העם לפוליטיקאים והבירוקרטים המקצועיים. אין זה משנה שמעמדות אלה אינם עוברים בתורשה. עדיין מדובר בקבוצות ברורות הנבדלות מההמונים. כל דמוקרטיה מתפוררת לבסוף לכדי סוציאליזם שכן כל מועמד פוליטי חייב להבטיח הבטחות גדולות יותר משל קודמיו או מתחריו לארגוני שדולה- שהם הבחורים היחידים שאכפת להם. מעמד הביניים- הקורבן התמידי של החלוקה מחדש של משאבי המדינה – עסוק מדי בכיסוי המשכנתא ושכר הלימוד בכדי להגן על האינטרסים שלו בפוליטיקה כנגד המיסוי חסר הפשרות.
הממשלה מבינה שמה שמעניין את הבוחר הוא לא יותר מביטחון קצר מועד- גם אם זה מכשיל מדיניות ארוכת טווח. על כן, כל מדיניות דמוקרטית מבקשת לגזור הצלחה מירבית בטווח הקצר, מבלי לתת את הדעת להשלכות בטווח הארוך- כפי שקורה, לדוגמא, כאשר ממשלה קיינסיאנית מתחילה לחוקק את ההתנהלות העסקית- ובכך מוציאה ממשוואת השוק את גורם הפחד. היעדר פחד מוביל בהכרח לחמדנות חסרת מעצורים- שמובילה בתורה למשבר על.
בניגוד לחוכמה הרווחת, ממשלות דמוקרטיות דווקא נוטות להיות אגרסיביות בזירה הבינלאומית מכיוון שמדיניות החוץ הינה כה מרוחקת מהתנהלותם היום יומית של האזרחים, שהם כמעט ואינם יודעים עליה דבר, ובטח שאינם מסוגלים לחוות דעה מיודעת. על כן, הם מסכימים למתווה שמציירת להם הממשלה. מנהיגים פוליטיים, שמזמן התנתקו מעמם, מתקרבים דווקא לעמיתיהם הזרים, ועל כן אוהבים מאוד את יחסי החוץ. הריסון היחיד שעומד לנגד עיניהם, הוא עושר כלכלה, ולא הדמוקרטיה. חברות אמידות אינן אוהבות מלחמות מסוכנות. ארה”ב נלחמה בברית המועצות בעשרות מלחמות לווין, אך מעולם לא סיכנה את המולדת-היא מעולם לא תקפה ישירות.
הדמוקרטיה אינה תואמת את העולם הפוליטי. הדמוקרטיה מאפשרת רק כוח ביצועי, וזאת רק בחברות גם תרבות הומוגנית. בתיאוריה, אנשים מחזיקים בדעות שונות אותן הם מבטאים בקלפי, שאז הממשלה בתורה מבצעת על פי ההצבעה. שני דברים מפריעים למימוש באידיאל. הפוליטיקאים הם אקטיביסטים מטבעם: בשונה מהבירוקרטים, הם רוצים לחוקק מדיניות ולא ליישם את מדיניותו של מישהו אחר (במקרה זה הבוחר). מה גם שבמקרים רבים, קבוצות שונות של בוחרים מחזיקות ברצונות סותרים, מה שהופך את יישום הרצונות לבתי אפשרי. הנשיא, לדוגמא, נבחר בשל דעותיו על שלל נושאים. בוחרים שונים הסכימו עם סוגיות שונות שביטא. העובדה שמרבית הבוחרים הסכימו עם חלק מהצעותיו אינו אומר לנו דבר גישתם כלפי סוגיה ספציפית. תיאורטיקנים הציעו לפתור זאת בהצעת הדמוקרטיה הישירה, בה מתבקש הבוחר להצביע על כל סוגיה וסוגיה. זה לא יכול לעבוד, מכיוון שעל מנת להשיג זאת, יש להציג לבוחרים שאלה עליה יצביעו- ועצם ניסוח השאלה יטה את דעת הקהל לרצון השואל. לדוגמא, הבוחרים יגיבו אחרת לחלוטין לשאלת:
“האם לחלץ את המערכת הבנקאית האמריקאית?”, או “האם הממשלה צריכה לתת כספי ציבור לבנקאים כושלים?” על כן, הממשלה תמיד תוביל את האזרחים באף לתוצאה הרצויה מבחינתה. גישה זו תיחשב לגיטימית בתיאוקרטיה, שם המטרות הנעלות ברורות, וחובה להגשימן גם במחיר רמאות הציבור, או במריטוקרטיה, בה המנהיגים יודעים את האמת וצריכים לשכנע את הציבור בחוכמתם. הדמוקרטיה שונה. מנהיגים דמוקרטים אינם רשאים לשקר לציבור אפילו אם זה לטובתם. ממש כמו עורך דין שלא יכול לשקר למרשו, אפילו כדי לזכות במשפט. אולם איכשהו הפכו השקרים לאבן הפינה של המשטר הדמוקרטי: צנזורה בעת מלחמה, חוקי הסדרים המאגדים בתוכם שלל סעיפים עלומים לציבור, חלוקה בסתר של כספי המיסים בדרך שכר המינימום וחקיקה בריאותית יוצרים מציאות הפוכה לחלוטין לעובדות המוצהרות. בכדי להגשים מטרות אלה, משאביה של הממשלה עצומים: הדלפות עיתונאיות, סובסידיות לקבוצות אינטרסים ידידותיות, מימון לאנשי אקדמיה אוהדים, העסקת כותבי נאומים ואנשי יחסי ציבור. לא רק שהממשלה אינה ממלאת אחר רצון הבוחרים, היא אף משמשת ככלי לכפיית רצונם של האליטה השולטת. הבוחרים אינם אלא מסך עשן שנותן לגיטימיות לרצון האליטה, העושה שימוש בכספי המיסים של הבוחרים בכדי לשטוף להם את המוח.
מה שאנשים באמת רוצים אינו דמוקרטיה, אל חופש מדיכוי. הם רוצים הגנה מפני מעשי אי צדק, לא להיות מעורבים בכל סוגיה ועניין. הם אינם מסוגלים לגבש או לשפוט בסוגיות שכל כך מרוחקות מתחום הבנתם. ביתו של האדם הממוצע מהווה בעיניו השקעה גדולה, אך הוא אינו מטריד עצמו בהליך הבנייה. אכפת לו שהבית ייבנה, והיה נוח. בדומה, הוא רוצה לחיות בקהילה נוחה ומתפקדת, אך לא להצביע בכל דבר ועניין. תחומי שיפוט פרטיים על כן, מהווים אלטרנטיבה מוצלחת לריכוזיות המדינית. על אנשים להיות זכאים לבחור בהנהגה מקומית בעבורם. אנשים בוחרים בדגם מסוים של טלוויזיה, ולא מצביעים על הדגמים עליה לפתח כל חברת אלקטרוניקה. על כן, יש לאפשר להם לבחור בתחום השיפוט שהם רוצים לעצמם- ולוודא שהליך השינוי (כלומר מעבר הדירה) יהיה דבר אפשרי ולא יקר. בפועל אני מציע את הקמתן של קהילות פרטיות עם מערכת משפטית עצמאית, שתבטל בכך את הצורך להצביע על חקיקה כלל ארצית שאינה רלוונטית לכולם. תחומי שיפוט יוצעו כמוצר מוגמר: אם אהבתם את השיפוטיות בניו יורק- תגורו שם. אם תעדיפו מערכת שמרנית יותר- תהגרו. מערכות פישוט קטנות אינן בהכרח אנטי דמוקרטיות: אפשר בהחלט להכריז כי אזורים מסוימים יתנהלו כדמוקרטיה.
הצעת תחומי השיפוט כמוצר מוגמר הינו רעיון כנה הרבה יותר מהדמוקרטיה למראה שקיימת כיום. הבוחרים כיום אינם יודעים איך באמת יפעלו נבחרי הציבור, ואותם נבחרי הציבור כמעט תמיד שוברים את הבטחותיהם ערב הבחירות. הבוחרים גם אינם יודעים כיצד נבחרי הציבור יתנהלו בינם לבין עצמם, ויגשרו בין הרצונות הסותרים של בוחריהם. בפועל, הבוחרים אינם מסוגלים לצפות את תוצאות הבחירות. על כן, הבחירה בפועל מתבצעת לא על סמך נקודות המצע, אלא על סמך תכונות האופי של המועמד- הדבר היחיד אותו יכולים הבוחרים להאמין שהם מבינים. מסיבה זו הופכים חייהם הפרטיים של המועמדים למרכז תשומת הלב. ניתן להשוות זאת לאדם שביקש מחברו לרכוש טלוויזיה בעבורו. בדמוקרטיה הנוכחית, הוא בוחר בחבר יפה תואר למטלה, מבלי לספק לו אילוצים והוראות- בתקווה שהמודל שירכוש החבר יהיה טוב. בתחומי שיפוט פרטיים, הוא ייצא ויקנה לבד.
אך כיצד מתיישבים אזורי השיפוט הקטנים בעולם הגלובאלי, בו כל דבר, החל מזיהום אוויר וכלה בסחר מתנהלים בסדר גודל עולמי? את התשובה ניתן לראות בהיסטוריה של הכנסייה. לממסד הכנסייה היה כוח בר השווה למדינה ריבונית, והיא הלכה וגדלה עד שהפכה לגדולה מדי בכדי לשלוט בנתיניה. תוך זמן קצר, קבוצות נוצריות עצמאיות רבות החלו לצמוח באזורים בהם הייתה שליטת הכנסייה מועטה. בדומה, תחומי השיפוט לא ינשלו מיד את המדינה מכוחה. אלא, כל תפקידי המדינה שאין להם השפעה חיצונית משמעותית יוקצו לניהולם של תחומי השיפוט. כיום, מדינות רבות מוצאות כי הן קטנות מדי בכדי לנהל סוגיות גלובאליות. האמת נעוצה בכל שמדינות אינן שוות זו לזו. לארה”ב וקולומביה אין באמת כוח שוויוני, למרות שבאו”ם לכל אחת יש לכאורה קול אחד. איגודים של תחומי שיפוט קטנים, לעומת זאת, יהיו בריאים בהרבה לניהול העולם מכיוון שכל תחום יהיה קטן דיו בהשוואה לכלל.