למרבית האזרחים לא אכפת מהתנהלות המדינה. אחוז ההצבעה גבוהה יותר במדינות מתפתחות מאשר מפותחות, מה שמעיד על שני דברים. בחברות פרימיטיביות, הבחירות נתפסות כבידור בהיעדר מקורות אחרים, והן מכיוון שבחברות מושחתות, הבחירות נוטות להיות מחזה. בעיקר, בחברות פרימיטיביות למנהיגים יש מידה מה של שליטה על המדיניות.
בחברות מפותחות, תפקידו של המנהיג קטן. מדינות מבוססות נשלטות על ידי חוקים ובירוקרטיה. שום פוליטיקאי המכהן לתקופה קצרה לא יכול לקוות לשנות את מאסת החוקים ולהחליף את הבירוקרטיה המבוססת. קהל הבוחרים שם לב שמדיניות אינה תלויה במצע המפלגה. על כן הבחירה הכמעט רנדומאלית בארה”ב בין שני המתמודדים לנשיאות בארה”ב. ניכור הבוחרים הוא דבר רע רק בעיני אידיאליסטים שמאמינים כי מדינת הלאום יכולה לקיים דמוקרטיה ישירה בה מעורבים האזרחים בתהליך הפוליטי.
לא. לאנשים אכפת רק מסוגיות מקומיות. לרוב, אין להם כל עניין בניהולה של המפלצת האבסטרקטית הקרויה- המדינה. התנתקותם מהפוליטיקה מעידה כי נוח להם המצב הקיים וכי הם אינם מצפים לשינויים קיצוניים מהמנהיג הבא שיהפכו את חייהם לבלתי נסבלים.
מדינה לכאורה דמוקרטית מוצלחת תאשר למנהיג להיבחר לתקופה בלתי מוגבלת, תוך כדי קיום סקר מדי כמה שנים השואל אם ברצון האזרחים לערוך בחירות. מערכת שכזו אינה דמיונית, והיא אכן פועלת במצריים- ותורמת רבות ליציבותה של המדינה.
אך גרוע מכך, נראה כי הבוחרים מביעים אפאטיות אפילו כלפי סוגיות בוערות. מספר גורמים תורמים לכך. תהליך הבחירות במדיניות גדולות מצריך ממון רב, ותורמים אינם ששים לתמוך בפוליטיקאים שנויים במחלוקת שעלולים לסכן את העסקים שלהם בערעור הסטאטוס קוו- שהוא ככל הנראה נוח לתורמים מאחר והם הצליחו להתעשר במסגרת הקיימת. כמו כן, האספסוף תמיד מקווה שמישהו אחר יפתור את בעיותיו, ואפילו יצביע בעבורו. הפטרנליזם המדיני, ומערכת החינוך הארוכה השרישו תרבות של ילדותיו בקרב הבוחרים. אולם כאשר הסוגיות בוערות, ישירות וקלות להבנה, הבוחרים מיד מתגייסים לפעולה. כך לדוגמא נולד האיסור השוויצרי על הקמת צריחי מסגדים.
בעוד שההשפעה האסלאמית באירופה, שבדיוק הצליחה להפטר מהיהודים, מתחילה להפוך למטרד רציני, התמיכה במפלגות הימין לא עוברת את קו ה-15%. מבחינה היסטורית נראה כי זו הנורמה. לנאצים היה קשה מאוד להגיע ל-18%, אך ברגע שנפרץ קו ההתנגדות, הם הפכו עד מהרה לכוח השולט. התופעה קשורה הדוקות ללהט. מי שמתנגדים לקיצונים נוטים להיות אשים “נחמדים” ופאסיביים, ומבחינת פעילות- קיצוני אחד שווה ערך לשניים או שלושה מתונים. שימו לב שמשאל העם על צריחי המסגדים בשוויץ ראה אחוז הצבעה של 53 אחוזים בלבד. אנשים סובלניים לא טרחו להצביע, ועל כן הקיצונים קיבלו ייצוג לא פרופורציונאלי בקלפי. אם ניתן ללמוד משהו מההיסטוריה, הרי שאוסטריה ורפת נמצאת ממש לפני פיצוץ לאומני קיצוני.
מדינות היום הן גופים חזקים, בשונה מרפובליקת ויימאר בגרמניה. קיצונים ימצאו עצמם עסוקים בתביעות דיבה, וכל חקיקה שינסו להעביר תיחסם על בסיס חוקתי מעורפל. בכדי להצליח, יהיה עליהם או לגייס את שופטי בית המשפט, או להצליח לעבור את אחוז ה15-18%. בכדי לעשות שינוי אמיתי יש צורך בלפחות 25-30% מהעם. הקיצונים מרוויחים מהילדותיות הגוברת של אויביהם ונטיית הממסד הפוליטי לערער את סמכותו של עצמו באמצעות סובלנות עיוורת ומדיניות חוץ מטורפת. בהקשר זה, ראו את תגובתה של אירופה לחיסולו של מבחוח בידי ישראל: במקום לשבח את חיסולו של מחבל מסוכן, אירופה גינתה את פשלת הדרכונים הקטנה של ישראל. צבאות, שאינם עוד מסתמכים על גיוס חובה, הופכים יותר ויותר למקום מפלטן של השכבות החלשות- ועל כן הופכים מנותקים מהממסד הפוליטי וקרובים יותר לקיצונים.
למשך שלוש מאות השנים האחרונות, מלחמותיה של אירופה לא התנהלו למען של או משכורות טובות אלא למען סיבות לאומיות. יהיו טיפשיות ככל שיהיו, סובלנות, תקינות פוליטית, וגלובליזציה הפכו סיבות אלה ללא רלוונטיות לחלוטין. עם חלוף הזמן, צבאות יהפכו לכשירים פחות ופחות להתמודד עם איומי המדינה, מבית ומחוץ. שירותי הביטחון, שנמאס להם לנקות אחר הכנופיות האתניות והמחבלים שפעילותם מתאפשרת רק בזכות מדיניותם המוטעה של פוליטיקאים ליבראלים, עלולים להפוך לקיצונים בהחלט בעצמם, ולו רק בכדי למגר בעיות.
הלך הרוח הציבורי תמיד יגבר בטווח הארוך על סטיות פוליטיות, אך נדיר שדמוקרטיות שורדות לנצח.