למפלגת הבעת’ העיראקית החילונית היה דרוש מנהיג כריזמטי– וארה”ב סיפקה להם זאת בהתרת ההוצאה של סדאם חוסיין להורג. חוץ מלוותר על הפלישה לעיראק היו לארה”ב מספר אופציות. האחת – להביא את סדאם לארה”ב בתור שבוי מלחמה ולהחזיק בו שנים רבות ולחקרו על נושאים שונים. אין להניח שמאסרו היה גורר תגובת נקמה כי הוצאתו להורג פותחת פתח לטרור נגד אזרחים אמריקנים בכל העולם באותה מידה. אפשר היה להחזיק את סדאם בכלא בגואנטנמו. אפשרות שנייה הייתה לכלוא אותו בעיראק ולהחזיק בתנאים המקומיים (הגרועים למדי) עד מותו או עד להפיכתו לנכה לצמיתות. השלישית הייתה לאפשר לאיראנים לחטוף את סדאם. הרביעית – למסור אותו לכווית, ולתת לפחדנים האלה לסגור את החשבון עם אויבם. האפשרות החמישית הייתה להרעיל אותו או להמית בשיטה חשאית אחרת. והשישית הייתה להעלים אותו או להחזיק אותו בחשאי, למשל בישראל.

במקום כל אלו, ארה”ב אפשרה לסדאם החילוני השנוא על כל העולם המוסלמי להפוך לקדוש מעונה. מכתב הפרידה שלו לאומה העיראקית יכנס להיסטוריה כדוגמה לקריאה לפייסנות ולמאבק הבלתי מתפשר בכובשים הכופרים בו-זמנית.
המשפט נגד סדאם חוסיין היה פרסה מבוימת. השמדת העם? ארה”ב בפלישתה למדינה ריבונית גרמה לאבידות בנפש רבות יותר. מלחמת האזרחים באפגניסטן במימון האמריקני גבתה יותר קרבנות. שימוש בנשק הכימי נגד הכורדים? זוהי פעולה איראנית; לעיראקים לא היה ציאנוגן כלורידי. רצח המונים בדוג’אעיל? הינה הסיפור האמיתי:
דוג’אעיל היה קן הצרעות של כל ההתקוממות השיעית. בעת המלחמה בין עיראק לאיראן השיעים של דוג’אעיל תמכו באיראנים – היה זה מרד בזמן מלחמה, זו בגידה. למרות הכול ב-1982 סדאם הגיע באופן אישי לדוג’אעיל כדי לנסות לשכנע את תושביו באופן לא אלים. הם ירו בו. היורה לא היה בודד – הקרב שהתפתח בעקבות ניסיון ההתנקשות נמשך מספר שעות. כל אוכלוסיית העיר הייתה חמושה מרגל עד ראש. כתגמול צבאו של סדאם הרג כ-150 איש: בעת מלחמה – מספר נמוך לכל הדעות, מזערי יחסית למקובל במדינות האסלאם. חלק מקרבנות היו נערים בני שלוש-עשרה – ילדים בקנה מידה אירופאי, לוחמים כשרים ע”פ התרבות העיראקית. אוכלוסית דוג’אעיל נשלחה למחנות הסגר. חלקם נכלאו. כל זה אינו פשע מלחמה! יבוא יום והאמריקנים יברכו את סדאם על הרג השיעים.
כעת הסונים טוענים בצדק נגד המשפט השיעי הלא הוגן כלפי סדאם, וארה”ב באופן מפתיע משתפת פעולה עם השיעים תומכי איראן.
כיצד אפשר לדרוש צדק אם אי-אפשר להבדיל בין הרעמה לזנב?