בקרב הנחתים האמריקאים ישנה אמירה – אין דבר כזה שמקיפים אותך אויבים, יש רק מצבים בהם ניתן לירות לכל הכיוונים. הגיון זה תקף גם לגבי חילופי שבויים בישראל, אותם אי אפשר בכלל לכנות חילופים.
כמובן ששחרור שליט הוא הדוגמה הגרועה מכל. לא בגלל מספר המחבלים שישתחררו- שכן כבר היו שחרורים גדולים יותר. ולא מכיוון שמשתחררים רוצחים – גם ממשלות קודמות שחררו רוצחים, והחוק הפלילי אינו מבדיל במיוחד בין מי שרצחו למי שניסו ונכשלו. ההבדל האמיתי מון במספרם הרב של המחבלים הבכירים- החלטתה המודעת של ישראל לתת זריקת קיצוניות לפוליטיקה הפלסטינית, נגד רצון הממשל המקומי, והצביעות הישראלית בהכחשת עובדה זו מאחורי הדרישה לגרשם- מה שלא ישרוד זמן רב בכל מקרה.
הרמטכ”ל אשכנזי, בעל מנטאליות של חיל פשוט המונה בידי האליטה למטרה זו, נשמע באופן עיוור לדוגמא הצבאית לפיה לא מותירים חיילים או גופות מאחור. כמו סיסמאות רבות, זו נשמעת מעולה, אך יישומה בחיים האמיתיים הינו מזעזע. חיילים מתים, או מסכנים את חייהם בסיטואציות מסוכנות. מדינה השולחת את חייליה למותם באופן קבוע, אינה פתאום מחויבת יתר על המידה לחייל אחד ספציפית. אולי אין זה מוסרי, אך האמת היא שלחיילים יש מחויבות כלפי החברה, אך לא להיפך. אם כבר, המחוייבות היחידה של החברה היא להבטיח שהחיילים מסכנים את חייהם לא לשווא, אלא רק כאשר יש לכך הצדקה אמיתית. הצדקה זו כעת עומדת למבחן בהקשר של מאות החיילים והשוטרים שסיכנו את חייהם ומתו על מנת לעצור את המחבלים שישתחררו בתמורה לשליט. החברה שלנו מראה עד כמה לא אכפת לה מחיי חייליה כאשר היא שולחת אותם לצוד מחבלים בקרבות רחוב במקום להפציץ את בסיסי המחבלים מהאוויר. הרעיון של קדושת חייו של החייל גלעד שליט אינה מסתדרת עם סיכון חיילנו על בסיס יומי מטעמים פוליטיים. כעת אם הורגלנו לסכן את חיילינו מטעמים פוליטיים, אז מדיניות זו תקפה לכלל חיילינו. אין ספק שמבצעים בהם נתפסים ראשי מחבלים, ועימם עוד מאות סייענים – כאשר האבדה היחידה לכוחותינו היא חייל אחד- זהו מבצע מוצלח. אז מדוע לא לוותר על שליט ולשמור את המחבלים בכלא?
בסדר, אשכנזי נדבק לסיסמאות, הוא חייל פשוט, אבל מה לגבי ברק ונתניהו, המודעים להשלכות הפוליטיות והמדיניות? מדוע הם מסכימים להחלפה? הם יודעים שהעסקה למעשה עוסקת במספר קטן של אסירים רמי דרג- כאשר היתר נמצאים שם רק כדי להטעות את הציבור הישראלי והפלסטיני. החשיבה היא שישראל תייחס פחות חשיבות לשחרורו של רב מחבלים אם שמו הוא רק אחד מתוך רשימה ארוכה של סייענים חסרי חשיבות. הפלסטינים ישמחו לראות מאות מאנשיהם משתחררים. בחברה שהיא למעשה משפחה מורחבת, שחרורים של אלף מחבלים ישמח מאוד מאה אלף מקרוביהם. במקרה הטוב ביותר ניתן לקוות לתוכנית ישראלית זדונית שתערער את ההנהגה הפלסטינית המתונה תכניס את תהליך השלום לקיפאון נוסף. אך זה לא המצב. כמו כן אין מדובר בצק עבור גלעד שליט כאזרח ישראלי, שכן בכך נשלל הצדק ממשפחות קורבנות המחבלים- שאינם ישראלים פחות משליט. אם מסתכלים על המקרה של הקולונל קליין ושאר ישראלים שנאסרו בזמן ביצוע עסקים חצי רשמיים, הממשלה אינה מוטרדת מנתינים חטופים. כמו כן לא מדובר כאן בקשרים. משפחתו של שליט אכן מקושרת, אך משפחותיהם של קורבנות מלון פארק, שרוצחיהן נמצא ברשימה – גם הן מקושרות.
הממשלה אינה מוטרדת בחייו של החייל. אילו היה שליט מתאבד, אין ספק שזה היה מקל על מקבלי ההחלטות בירושלים. מזמן היו שוכחים ממנו, בדומה לחבריו שנהרגו בפשיטה בה הוא נחטף. כמו כן שליט אינו חשוב לצבא, בשונה מטטנבאום, שהיה מודע לסודות צבאיים.
בכדי לקבל את התשובה, הסתכלו על המחבל הבולט ביותר שאי פעם שוחרר: ערפאת. מבחינה רשמית, ישראל החלה לדבר עימו לאחר שהוא התנער מדרך הטרור בפומבי. בפועל היו הרבה שיחות עימו עוד לפני כן, וכאמור גם לאחר אוסלו ערפאת לא נטש את הטרור. ישראל כבר תמכה במחבלים רבים מלבד ערפאת. אני לא מדבר על התמיכה הישראלית בחמאס מתוך צרות עין שזה יפגע בפתח,. אני מדבר על המחבלים של ערפאת, שהרגו בנו, וקיבלו את משכורתם מהרשות – שיקבלה את כספה ממיסי הצרכן הישראלי. בחזרה לנקודה, ישראל לא שמה את רב המחבלים ערפאת בכלא, למרות שהטנקים שלנו עמדו מחוץ לבונקר שלו למשך שנים.
גישה דומה קיימת ביחסה של ישראל לראשי מחבלים אחרים. לפני כמה עשורים, היו ראשי החמאס והחזבאללה מתחבאים מפנינו. לא עוד. הם עורכים ביקורים רשמיים כדוגמת אחמדינג’אד ורפסנג’אני, שאת מטוסיהם ניתן החלט להפיל, ולא עושים את זה. בשיא הבושה, ישראל התירה ל2000 מחבלים מוכרים לנכוח בועידה בבית לחם- ולא הפציצה את המקום. מה הטעם להחזיק אלף מחבלים פשוטים וברי החלפה בכלא בזמן שמנהיגם מסתובב חופשי?
ישראל כה שקועה במשא ומתן ויחסים עסקיים עם הפלסטינים שהיא כבר אינה רואה בהם אויבים. היא רואה את מלחמת הדת בינינו כעניי משטרתי נגד פושעים פשוטים. וכמובן שפושעים הם טיפוסים שפלים, ועל כן ראשי מדינה אינם יכולים להיות פושעים. פושעים זכאים להגנה משפטית, ולכן ישראל מסרבת להחמיר את תנאיהם של האסירים הפלסטינים. אומרים לנו שתהיה זעקה בינלאומית. שטויות. רק ארגוני שמאל קיצוניים יביעו זעקה עבור זכויותיהם של מחבלים- ולקבוצות אלה גם ככה לא חסרות סיבות להכפיש את ישראל. מה גם שניתן להחמיר את תנאי האסירים גם ללא חריגה מגבולות האו”ם- למרות שמדינות אחרות לא שמות בכלל לב לאו”ם. לאסירים אין זכות לטלוויזיה, לוויין, פלאפונים, וכסף כיס. הסיבה האמיתית שבתי הכלא לעצירים בטחוניים נראים כמו כפר נופש, היא להראות שהפלסטינים הם סתם פושעים, ולא אויבים הזכאים ליחס רע. שכן אם הפלסטינים הם אויבים בעלי מצפון ועקרונות, אז מה הטעם בדיפלומטיה וניסיות שלום?
וכאן אנו חוזרים לסיסמת הנחתים. את המלחמה לא ניתן לשפוט בתנאי משטרה, עם מעצרים, צדק משפטי, עונשים קצובים ושחרורים. אין כל טעם להבחין בין רוצחים, רוצחים שנכשלו, סייענים, ומתכננים. אלה אינם פושעים בדרגות שונות. למעשה אלה בכלל אינם פושעים, אלא חיילי אויב מכובדים שיש להרגם בכל אמצעי. בסירובה לשחרר מחבלים ערבים ישראלים יחד עם מחבלים פלסטיניים, הממשלה הכריזה כי בעוד שהפלסטינים הם פושעים, ערבי ישראל הם ארכי פושעים שאינם זכאיים לחילופי אסירים.
האמת היא שכולם ערבים טובים. כולם שונאים את היהודים בדיוק כפי שהמכבים שנאו את היוונים. והתורה מצווה עלינו להרוג את כולם.