לפני זמן מה, אדם טוב מארץ זרה ביקש ממני לנהל את קמפיין הבחירות שלו. סירבתי מכיוון שידעתי שאין לו סיכוי. ואז חשבתי לעצמי: מדוע היה לי כה ברור שאין לו סיכוי? מסקנתי הייתה שזה בגלל שהוא היה טוב מדי.
מסיבה כשלהי שעדיף להותירה לפסיכולוגים, הבחורים אינם נוטים לתמוך במועמדים טובים ונטולי רבב. הרבי מילובביץ’, לדוגמא, צדק כאשר לא בא לארץ מעולם מכיוון שהוא ידע שהאוכלוסייה לא תתמוך בו. הסיבה לכך עלולה להיות כפולה. מצד אחד, מנהיג מוסרי אמיתי ללא כתם אחד בעברו מהווה מוקד משיכה לקהלו. מי שנכנעים למרותו ללא עקבות מוצאים סיפוק רב בביטול העצמי, ומקשרים עצמם בשמחה למה שהם רואים כערכים נעלים. אולם הרוב אינו מסוגל לראות את המנהיג באותו האור, מכיוון שבסופו של דבר, הם בחרו אותו, ולכן הם מרגישים נעלים לו. הדמוקרטיה מקנה להם את תחושת הנעלות המדומה, מה ששולל את אפשרות הכניעה לסמכות מוסרית גבוהה יותר, וכתוצאה מכך שוללת את בחירתו של אדם מוסרי מאוד. זה מוביל אותנו לסיבה השנייה: פוליטיקאי מוצלח חייב להיות קצת רשע. רוע יכול ללבוש צורות רבות: מהמפלצתיות של סטאלין ועד ליצר המיני ואופיו השקרן של קלינטון. קהל הבוחרים חשים ברשעותו של המועמד היטב. אולי האבולוציה לימדה אותם שכל המנהיגים הטובים הם למעשה, או לפחות יהיו מבקרה הצורך – ציניים ואכזריים, ונטולי עקבות מוסריות ביעילותם. הבוחרים אינם רוצים להתעמת עם האמת המרה והבחירות הקשות שהיא מצריכה, ומעדיפים לשמוע דמגוגים שמבטיחים להם שיהיה בסדר.
תהיה הסיבה אשר תהיה, נדיר מאוד למצוא אנשים באמת טובים בראשות הממשלה.