המשא ומתן של ישראל מול סוריה פותח שאלה מעניינת, האם למדינה בכלל מותר לוותר על אדמתה?
תיקוני גבול פעוטים קיימים ברחבי העולם, אך שאלת הגולן שונה בשל הגודל וחד צדדיות העניין. ישראל לא מקבלת שום קרקעות בתמורה מסוריה.על כן, ויתור על הגולן, בראי הישראלים, הינו כתפיסת אדמה בכוח. מאחר וסוריה מסכימה לחתום על הסכם סיום העוינות מול ישראל רק אם תוותר על הגולן, יוצא שישראל נכנעת לאיום כוחני. הסכם שכזה אינו לגיטימי תחת אמנת האו”ם. מה גם שהחוק הישראלי אוסר לקיים משא ומתן על חלקי הארץ עם אויבים.
הכנסת תעקוף את החוק בכך שתבטל את סיפוח רמת הגולן- מה שעדיין ייחשב בגידה, אל שום ראש ממשלה לא יצטרך לחשוש מהשמאל או מבתי המשפט בסוגיה זו- שיתמוך בכל חוק תבוסתני שכזה.
נטישת הגולן פותח את סוגיית אום אלפחם, החלק הערבי של לוד, הכפרים הערביים ליד ירושלים ויתר ערי הגבול המוסלמיות בארץ. אם הכנסת מסוגלת לוותר על הגולן, אז למה שלא ננטוש את הערבים הערביות שישראל שולטת עליהן כיום? אין כל צורך לוותר עליהן במסגרת משא ומתן כפי שהציע ליברמן. רק תקנו את גבולות הארץ כפי שחתמה עליהן הכנסת ב48′.
ניתן יהיה גם לבטל את אזרחותם של הערבים בעיירות אלה. אם סיפוח הקרקעות היה טעות, אז גם מתן האזרחות לתושבי הקרקע הייתה טעות. מבחינה מעשית, בית המשפט העליון יתנגד למהלך זה, מכיוון שהוא אף יותר פרו פלסטיני ממלך ירדן- שביטל את אזרחותם הירדנים שת תושבי הגדה. עדיין, מעט מאוד ערבים יעזבו את העיירות שישראל תנטוש. שווי הנכסים שם יצנחו בין רגע, ואנשים אלה לא יוכלו לקנות נכסים במקום אחר.
נטישת קרקעות ותושבים מקומיים בידי מדינה אינה דבר חדש. ירדן עשתה זאת ב1988 כאשר גדעה את קשריה עם הגדה ושללה מתושביה אזרחות ירדנית. מלבד כמה גינויים מצד ארגוני זכויות אדם- אף אחד לא התרגש.
במהלך לוגיסטי פשוט זה, ישראל יכולה להפטר משליש מאזרחיה הערביים.