יש סוף לדרך הויתורים. תהליך הויתורים יכול להמשך שנים, גם עשרות או מאות שנים להפוך לשגרה. בתהליך הזה צד אחד מקבל קמעה-קמעה כמעט את כל מבוקשו, והצד השני מוותר לאט-לאט על מה שהוא מוכן לוותר. אמנם בשלב מסוים מגיעים למצב שהדרישה לוויתורים נוספים לא מצדיקה את המאמץ שהושקע, וההסכמה לוויתורים נוספים פוגעת יותר מדי בכבוד הלאומי. בהגיע למאזן השברירי הזה הצדדים חיים בשלווה יחסית עד שמאזן הכוחות יופר.
וויתורים מהירים מדי של אחד מהצדדים לא מביא לאיזון הנ”ל. באחד מהצדדים הדבר מפיח רוח הגבורה ומדרבן לדרישות יתר. מעניין יותר מה שקורה בצד המוותר – הוויתורים יכולים לגרום לא רק לירידה במוראל אלא לעורר את השאיפות לנקמה.
ישראל מוותרת לערבים במהירות מסחררת. הוויתורים החלו בקמפ-דויד, התגברו באוסלו, והגיעו לשיאם הזמני בנסיגה מעזה. אין כמעט ספק, ויש מספיק ראיות לכך שהנסיגות רק עודדו את העולם המוסלמי. מסירת סיני למצרים עוררה את הלחץ הבינלאומי על ישראל בנושא רמת הגולן והקמת המדינה הפלסטינית. תוצאת הנסיגה מעזה היו אלפי רקטות על ישובי הנגב המערבי: זוהי הדרך לסחוט נסיגה ישראלית מיהודה ושמרון.
הבריחה מלבנון בשנת 2000 נתנה רמז לחיזבאללה – כעת אפשר להתחיל במערכה על הגולן וחוות שבעה. ההסכמה הישראלית למדינה פלסטינית גרמה לתביעתם על ירושלים, כאילו יש להם קשר כל שהוא לעיר הזאת. הוותרנות הישראלית הולידה את הדרישה להחזרת פליטי 1948 – הרי אף מדינה מוסלמית אינה חפצה בפלסטינים בתוכה.
החברה הישראלית מחולקת לשלושה ציבורים: ליהודים-מזוכיסטים חדורי שנאה עצמית, קבוצה קצת יותר גדולה של יהודים חזקים, המונעים על ידי אמונה דתית או אידיאולוגיה לאומית, והמון אנשים החפצים בשלום ובטחון אך אינם משתייכים לזרם דתי או פוליטי מובהק. עד כה השמאל המזוכיסטי שלט בפוליטיקה הישראלית. הרוב בציבור הישראלי הלך אחרי השמאלנים כי אלה הטיפו לשלום. לטובתם פועלים גם הסברות האינטואיטיביות: הכוחנות והתוקפנות של הימין הם אלה שגורמים למלחמות, ולעומתם הוויתורים יביאו את השלום. אך הסברה הזאת היא נכונה ביחסים בין אנשים ולא בין האומות.
הענווה באמת חיונית ביחסי אנוש בתנאי שהמדינה מבטיחה את זכויותיהם הבסיסיות של האנשים: לא חשוב לאיזו מידה של התלהבות יגיע הצד המנצח – הוא לא יכול להגזים ולדרוש מיריבו להתאבד או להסתלק מהמדינה או למסור את היקר לו מכל. ביחסים בין מדינות לא קיים המנגנון המבטיח את המגבלות האלה. האו”ם חסר התועלת עוד לא הצליח להבטיח לאף מדינה את הגנתה. המדינה המנצחת יכולה לסחוט עד הסוף את המפסידה – עד כדי חיסולה. רק מאבק מתיש על כל וויתור והישג עוצר את התיאבון: צרפת קיבלה את אלזס-לוטרינגיה ולא דרשה יותר מאומה מגרמנים, כי לא רצתה לגרום למלחמת עולם נוספת בעתיד. ישראל וויתרה על חבל עזה ללא השגת ניצחון כנגד האינתיפאדה השנייה – ולכן הערבים ממשיכים לדרוש וויתורים נוספים.
הקהילה הבינלאומית היא מושג שווא. כל מדינה דואגת לענייניה ומנסה לנצל את האחרות. מוסריות היא סגולה מיוחדת של האדם. אך מדינות לא פועלות ע”פ המוסר. מדינות הן מעטות וגדולות מדי – הן דומות למספר מונופולים בשוק השואפות להשתלט על נישות חדשות ולפגוע במתחריהם. רק מערכות עם מספר נמוך של מרכיבים שווי-ערך הן יעילות. מערכות בהן מספר מרכיבים חזקים העולים בכוחם על היתר אינם יציבות. מאזן הכוחות בהן משתנה מעת לעת ודורש הערכות מחודשת לעיתים תכופות. מדינות מנצלות את חולשותיהם של אחרות. עיקרון ה”חיה ותן לחיות” לא עובד בין מדינות.
מה יקרה אחרי שיתברר לחברה ישראלית שהאידיאולוגיה השמאלנית היא טעות – מפח נפש, אדישות, או התקוממות?
ספק אם הישראלים יצביעו בבחירות בעד פוליטיקאים נבונים. במקרה של התגברות הטרור הערבי ראש ממשלה מתון צריך לתת אור ירוק לתנועה ימנית לאומית מובהקת כפי שעשה אריאל שרון בתמיכתו בגוש-אמונים.
ברם, יכול להיות שערבים לא יצטרכו להגברת הלחימה. הם יכולים להתגבר על ישראל על ידי הילודה. מדינות ערב מסוגלים להמתין עוד מספר עשרות שנים – בזמן הזה ישראל ללא יהודה, שמרון ועזה תהפוך ליישות חסרת ערך.