ביחסים בינלאומיים אין קווים אדומים. כאשר רוסיה וגרמניה קבעו קווים אדומים לדיפלומטיה הדבר שימש כקפיצי הנצרה לפתיחת מלחמת העולם הראשונה. אסור לפוליטיקאים לקבוע קווים אדומים, הם חייבים לתמרן.
ההפצצות של חיפה אינם קו אדום אלא תוצאה צפויה של מדיניות. ידענו שלמשמרות המהפכה האסלאמית יש טילים המוצבים בבקעת הלבנון. פספסנו את ההזדמנות לפרק אותם מנשקם. העמדנו פנים שאיננו יודעים נגד מי בדיוק הטילים האלה יכוונו. כעת אנו גרמנו להם להיכנס למערך השימושי.
שני חטופים הם לא חצית קווים אדומים אלא אירוע מלחמתי שבשגרה. בזמן מלחמת ההתשה בשנות ה-60 היו לנו אין ספור תקריות כאלה אך לא יצאנו למלחמה בגללם. הפוליטיקאים האירופאים המכנים את התגובה הישראלית כ”לא פרופורציונאלית” – אינם טיפשים. כן, הם אנטי-ישראלים, וכן – הם אוהדי ערבים, אך הם לא טיפשים. הם יודעים שפוליטיקה היא אומנות התמרון, לא קרבות. הממשל הישראלי הגיב בהיסטריה על החטיפה. היינו צריכים להרוס רק את המתקנים הצבאים של החיזבאללה, כגון המשדר של “אל-מנאר”, לא יותר מזה. ממילא אנו לא רוצים לנקוט בצעדים יעילים באמת: הוצאה להורג של האסירים והשבויים עד להשבת החטופים שלנו.
קווים אדומים של חוסר היכולת לספוג אבידות גורמים לנו להפסיד במלחמה. סוריה ובמיוחד איראן אינם מתרגשים מאבידות. פלאחים מנצחים מלחמות כשהם לא סופרים אבידות. המנטאליות האיראנית שונה מזו של המצרים. החבר’ה מגדות הנילוס אינם ששים למות במדבר. האיראנים שכנעו מספיק חבר’ה למות בכל מקום שצריך. עיראק לא תצליח לנצח את איראן על ידי ההתשה. ישראל מסוגלת לגרום להם נזק הרבה פחות משמעותי. העוצמה הישראלית שעולה מספר מונים על זאת של איראן היא חסרת חשיבות. אפילו אם ישראל תגרום לאיראן אבידות קשות התגובה תהיה קשה יותר עבור ישראל. מידת הסובלנות לאבידות היא בעלת משמעות רבה, וישראל אינה סובלת אבידות. האסטרטגיה ברורה: לתקוף את החזק, ולתקוף בהפתעה. אך ישראל תוקפת את החלש, ונותנת לחזק זמן להתארגן.
ישראל מגבילה את עצמה בקווים אדומים המתאימים למנטאליות ההססנית שלה. הקו האדום האמיתי ע”פ כל קנה מידה זוהי התוכנית הגרעינית של איראן, ולא פעולות החיזבאללה.
שמעתי ששוורים נרתעים מהצבע אדום – לא, הם עיוורי צבעים.