המצב הפוליטי באיראן אינו בטוח. יהיה זה תמוהה לצפות לפשטות והגיון במצב כה סבוך העוסק במערכת הסתגלותית מורכבת כדוגמת חברה מרובת שכבות. מי ציפה ב1986 שברית המועצות תתפרק לאחר חמש שנים בלבד, על אף שבראיה לאחור, בזמנו כבר התרחשו כל המהלכים הנחוצים להתפרקות.

בטווח הארוך, המשטר האיראני אבוד, בדומה לכל שלטון דתי בחברה נאורה שנחשפה לרעיונות חדשים. לא ברור כמה זמן זה ייקח: זה עלול להיות חודשים, או עשורים. מה גם שלא ניתן לקבוע מה יהיה השלטון שיחליף את האייתולות, מאחר ובאיראן קיימים מספר גורמים מנוגדים. מעמד הביניים החילוני רוצה ביטחון כלכלי, ולא טירוף דתי בדמותו של אחמדינג’אד. אולם מרבית האיראנים הם כפריים עניים, שאינם מצפים לכל התקדמות כלכלית- ועל כן נמשכים דווקא לרטוריקה הלאומנית. מנהיגי האופוזיציה והסטודנטים מתאגדים מאחורי פקיד הדת הפונדמנטליסט מונטזרי, אך כך גם עשה גורבצ’וב, שדיבר בעד “סוציאליזם עם פנים אנושיות”, ונהג לצטט את לנין בכדי לשאוב את סמכותו.
משמרות המהפכה ומיליציית הבסיג’ נראות מוכנות לדכא כל נסיון למרד, אך הצבא הוכיח עצמו כבלתי כשיר בעליל בעת התפרקות ברית המועצות ב91. תמיד יתכן שהפוליטיקאים השולטים לא יסכימו לירות לעבר המפגינים, או שמספר גנרלים יחליטו לערוק לאופוזיציה. האייתולה חמינאי, אדם זקן מאוד, לא יחיה עוד זמן רב, ורפסנג’אני יתקין במקומו אייתולה בובה. אולם בובה זו, כדוגמת חמינאי לפניו, יוכל לצמוח לכדי שחקן בפני עצמו. רפסנג’אני עצמו נקרע בין שחיתות איומה, אשר לכאורה מקרבת אותו למערב, לבין חלום חייו לפתח פצצת אטום, שמציב אותו במחנה הקיצונים ומשמרות המהפכה.
מנהיגי המשמרות נקרעים בין לוחמנות לבין שחיתות, בדיוק כפי שהיו הסובייטים ערב התפרקותה של ברית המועצות.

בדומה לכל מדינה, איראן לבטח תתמתן בטווח הארוך, אך בינתיים יש לה די זמן לפתח נשק גרעיני. בינתיים נראה כי המחסום היחידי בין איראן לפצצה הוא התעקשותו של האייתולה חמינאי לקיים את פסק ההלכה שקבע חומייני- לפיו אסור לפתח נשק להשמדה המונית.
על כן, התחזקות האופוזיציה האיראנית תוביל בטווח הקצר דווקא להסרת מחסום זה, מכיוון שכל יורש של חמינאי יהיה נכון יותר לבטל את פסק ההלכה בשל לחציו של רפסנג’אני.

אין זה מציאותי לדמיין שהאופוזיציה תפנה למערב בבקשה להכרה וסיוע כלכלי מיד לאחר ההפיכה, וכי משטר כזה יסכם לביטול התוכנית הגרעינית. זה לא קרה ברוסיה או בפקיסטאן, וזה לא יקרה באיראן. האופוזיציה המנצחת תצטרך להוכיח עצמה בפני העם, ותאלץ להוכיח את נאמנותה הלאומית בתחילת דרכה- גם אם תבגוד בה לאחר מכן כשכוחה יהפוך מבוסס.
מוסאווי איננו טיפש, והוא מבין כלל פשוט: הוא יצליח להוציא מהמערב הרבה יותר כמעצמה גרעינית מאשר כמדינה נחשלת. אין זה סביר שממשלתו תזנח את דרכה האימפריאליסטית, שהוא למעשה התחיל כאשר הקים את חזבאללה לפני 20 שנה. כמו כן אין לאיראן כל סיבה לזנוח את השפעתה באפריקה, שפותחה במאמצים רבים בידי חתאמי. בשונה מהדוד סאם שמבזבז טריליונים על מלחמות אבודות בעיראק ואפגניסטן, איראן נוהגת ביעילות כלכלית אדירה: כל מאמציה בסוריה, לבנון, השטחים הפלסטינאים, עיראק ושאר טריטוריות ברחבי אפריקה ומדינות ערב עולות לאייתולות פחות משני מיליארד דולרים לשנה. מדיניותה האימפריאליסטית של איראן עלולה להשתנות כפי שקרה ברוסיה, אולם בדומה לרוסיה, יתכן מאוד ואיראן לבסוף תשקול מחדש את רצונה בהשפעה, ותשוב לסררתה.

טהרן היא מרכז העולם השיעי, ומעמדה רק מתחדד בשל קרבתה לערב הסעודית- מרכז העולם הסוני- דבר בו מצריים חושקת גם היא עד מאוד. עם כניסתה הקרובה גם של תורכיה למערכה על הנהגת העולם הסוני, איראן אינה יכולה להתעלם מתהליך דומה בעולם השיעי. עד כה נראות שאיפותיה הפוליטית של איראן ברורות למדי – ונשק גרעיני הוא צעד חשוב בכיוון יישום שאיפות אלה.