ניתן לסווג התקוממויות לשני סוגים: אלה שהתחילו מעמדות או בודדים ממורמרים, ואלה שסחפו את העם כולו. נראה כי ההבדל קשור לגודל האוכלוסייה. באזוריה הכפריים הנרחבים של רוסיה ואוקראינה, שום דמות פוליטית אחת לא שואפת לזכות באהדת ההמון כולו, ונדיר לראות מרידות כוללות. אולם כאשר מרידות שכאלה אכן קורות, הן סוחפות את החברה כולה, כאילו הסיר כולו רותח (המהפכה הבולשביקית לא הייתה באמת מרד איכרים, אולם הבולשביקים לבסוף כפו אותה עליהם). במדינות מערב אירופה הקטנות יחסית, די בקבוצה קטנה כדי להתסיס את הציבור כולו. סוג המרד האחרון הינו אופייני לפלסטין הקטנה, ממרד האיכרים בסוריה בשנת 1834, שהוצת בידי מנהיגים מקומיים שאיבדו את השפעתם לממשל המצרי, ובידי הבדואים שאיבדו את הכנסתם ממס הכבישים, ועד לאינתיפאדה השנייה – שנכפתה על הפלסטינים בידי המעמד הצבאי של נושרי האוניברסיטאות. הערבים הפשוטים הינם שמרנים ואינם אוהבים מלחמות.

בדומה למרבית האיכרים, גם הערבים הינם מעשיים ומודעים לאינטרסים הכלכליים שלהם. הם נכונים לחבור לשוד המוני ומתקפה על אזרחים, הם בלהט משתתפים בהפגנות קצרות (הגרסה שלהם לגמר הבייסבול), אך נמנעים ממעורבות ישירה בסכסוכים ארוכים. ישראל בהתאם, רמסה בקלות את ההתקוממות הערבית בגדה וברצועה בכך שכלאה והגלתה את מנהיגי המרד יחד עם כמה מאוד סוכנים. הכוח הכובש הקודם, העותמאנים ומוחמד עלי, נהנו מיתרון גדול של דמיון תרבותי לפלסטינאים, לפחות מבחינת שפה ודת. על כן היה בכוחם של הכובשים לפעול בטקטיקה אפקטיבית כנגד המרידות הפלסטיניות שהוצתו בידי בודדים: הסתת המורדים זה בזה (מטלה קלה בקרב הפלגים הפלסטינאים.) ישראל ככוח זר בעיני הפלסטינים, אינה נהנית מחופש תמרון שכזה, ומשיגה תוצאות עלובות בניסיונותיה להסית מרי פנימי. במקום מדיניות בלתי מתפשרת של זריעת פילוג בכל עת, ישראל אף קידמה ממשלת אחדות בין הפתח לחמאס – אויבים ברורים, ומועמדים מושלמים להצתת מלחמת אזרחים – שיכולה להסית את תשומת ליבם של המחבלים מישראל.

ישראל המורליסטית לא נהנית מעוד נכס אסטרטגי שהטיב לעותומאנים, למצרים ולבריטים: אכזריות. הפלסטינאים מורגלים לחיים קשים, לברבריות, ולאכזריות רוטינית החל בשחיטה טקסית של כבשים וכלה באלימות משטרתית. דיכויים פעוטים לא מניאים אותם. כובשי העבר הוכיחו את רצינותם כאשר שרפו את הערים המורדות ונקטו בצעדים נגד האוכלוסייה המורדת. כישלונה של ישראל לפעול באכזריות הנדרשת מציגה אותה כ”נקבה חלשה” בעיני הערבים- וכמי שמשפיל להיכנע מולו. מנגד, הכניעה לכוח אכזרי וגברי, הינה פרגמאטית ואף מכובדת בעיני הערבים. ישראל גם נמנעת מענישה שמפחידה במיוחד את המוסלמים (כדוגמת עריפת ראשים או קבורה בעור חזיר). המצרים הפכו את הערבים הפלסטינאים למגויסים בצבאם ושלחו אותם ללחום באחיהם במרד של 1834, אך ישראל סוברת בשגגה שהפלסטינאים יסרבו אף לשירות לאומי. הם לא יסרבו אם יאלצו אותם.