עליית אורטגה לשלטון בניקרגואה מלמדת מספר לקחים.
האחד – שהסנדיניסטים היו באמת מעוד פופולאריים ערב הבחירות ושהם השיגו התקדמות רבה בעניינים סוציאליים. תקופת מנהיגותם נחשבת לדור הזהב לעומת השלטון המושחת שהחליף אותם, שאותו צרכי העם לא עינינו בכלל. הקומוניזם לא נכלל במערכת הערכית של ארה”ב אך אומות אחרות רבות מקבלות אותו בשמחה. עבור רבים, בריאות, בטחון וחינוך חשובים יותר מחופש הביטוי.
חזרתו של אורטגה לשלטון לא נעימה לאמריקנים אך לא יותר מזה. ניקרגואההיא מדינה נידחת בקצה העולם – ולא שטח אסטרטגי סובייטי בקרבת ארה”ב. הברית עם אורטגה לא יוסיף נקודות לצ’אבס, לכן ארה”ב יכולה להרשות לעצמה להתעלם ממנו.
האפשרות הטובה יותר עבור ארה”ב היא לברך את אורטגה על נצחונו ולשבח את השינויים הפוליטיים שהוא מנהיג: את ביטולה של ההלאמה ואת גיוס החובה לצבאו.
ארה”ב יכולה להפוך את הפסדה בעיראק לניצחון, לפחות מבחינת יחסי ציבור. הרי העולם מחל לארה”ב על בריחתה מוייטנאם – מובן לכל שיש מצבים שלא ניתן לנצח בהם. אפילו המוסלמים לא ייחסו חשיבות רבה ליציאה ממוגדישו. כולם מבינים שארה”ב מסוגלת למחוק מהמפה כל מדינה ולא רואים בנסיגותיה סימני חולשה. כל הפסד אמריקני מתקבל בהתלהבות בקרב המוסלמים הרדיקלים אך הם היו ממשיכים את מאבקם גם ללא זריקות העידוד האלה.
המפתח ליציאת האמריקנים מעיראק בכבוד הוא בהתעלמות מדעתם של אחרים. אמריקנים לא יוצאים מעיראק בגלל לחץ הגרילה. ארה”ב היא מעצמה, היא כובשת כל מי שהיא רוצה, שוהה בכל מקום כמה שהיא רוצה, ויוצאת מתי שהיא מחליטה לנכון. ארה”ב מצפצפת על הדמוקרטיה בעיראק: היא נכנסה לשם כדי להעניש על התנהגות לא נאותה – מהקנוניה של סדאם נגד ארה”ב ועד לסירוב לשתף פעולה עם המפקחים של האו”ם.
אל תתעסקו עם ארה”ב שנוהגת להעניש את המתגרים בה – את העמדה הזאת המוסלמים יודעים לכבד.