‘הטוב’ הוא מצב המוצא הטבעי בעולם. על סמך ניסיון וטעייה מצאו חברות אנושיות את הדרך לטוב וההצלחה. הפעילות האנטי חברתית הינה כמעט תמיד פעילות כנגד הטוב האנושי שהתפתח בטבעיות. אנשים הפכו בלתי נכונים להתנגד לחברתם, ואינם נוהגים ללחום ברוע הנדיר, מתוך אמונה שזהו דבר חולף וארעי.

אל לטוב להילחם בטומאה, שמא יהפוך לאינקוויזיציה מרושעת. אלא, כפי שהפריד ה’ בין חושך לאור ובין ישראל לעמים, כך על אנשים טובים להפריד בינם לבין הרשע הסובב אותם. אם יחיו בנפרד, ישמשו אנשים אלה אור אמיתי לגויים: האור מראה את הדרך לזולת, אך אינו בא אליהם- הם באים אליו. כך שישראל היא מקום לאנשים טובים בלבד- וטובים בכוונה של שומרי מצוות.

אנשים טובים הינם רכים. טוהר הנפש, כדבריו של אומברטו אקו, כולל בתוכו חיפזון מסוכן, ואינו שווה ערך לטוב לב. אנשים טובים אינם בהכרח פוריטנים לוחמניים. אנשים טובים אינם יכולים ללחום ברוע, אשר נוטה פעמים רבות להכניע אותם. הדרך היחידה לשמר את הטוב היא להימלט מהעולם הרשע, אם מדובר בגטאות או בהתנחלויות של יהודה ושומרון.

אם לא כך הדבר, הטוב נדרש להיות תקיף, ככתוב בתורה. יהודים טובים השמידו את עם העמלק והוציאו להורג מחללי שבת. הם פלשו לכנען, השתלטו על אדמתם של עמים אחרים, ולחמו בחירוף נפש כנגד כל עבריין.

סובלנות וצייתנות לחוק חורצים את גורל הטוב בכך שהם שוללים ממנו את האפשרות להכות מכת מנע בלתי מידתית. התורה מצווה בחוכמתה פעילות בלתי מידתית שכזו, כדוגמת הקנס הכפול על גניבה, מתוך ההנחה שלבטח אין זו הפעם הראשונה שהגנב גונב- ולכן בפעולת ענישה אחת יש להפוך את עסק הגניבה כולו לבלתי משתלם. כיום אין אנו נוהגים כך. כאשר ערבי מעליב יהודי, היהודי אינו רשאי להגיב באלימות, שמא ייעצר. מה היא האלטרנטיבה, להעליבו חזרה? כאשר הערבים יורים על ישראל טילי קסאם, נאסר עלינו להגיב בחריפות הנדרשת- רצח עם או לכל הפחות טיהור אתני. מהי תגובה מידתית לנוכח ילד ערבי בן עשר המשליך אבנים על מכוניות ישראליות? מהי התגובה המידתית לראש ממשלה ערבי הדורש ריבונות מוסלמית בירושלים? מצריים פתחה בארבע מלחמות עימנו, הפסידה בכולן, אך לא איבדה סנטימטר משטחה. סוריה גם היא תקפה אותנו פעמים רבות, וכיום דורשת את הגולן בתמורה לשלום. הערבים תוקפים אותנו ומפסידים- אך בפועל לא מפסידים דבר.

אנשים רשעים יוצאים למתקפה, אך אנשים טובים מורשים אך ורק להגיב במידתיות, ואף אז נדרש מהם להיות סלחניים, כמו במקרה של מיידי אבנים ערבים או מחבלים שנתפסו בדרכם לפיגוע- ולא הזדמן להם להפוך למרצחים. במציאות בה אין עונש על כל עבירה שבוצעה, הפשע הופך לרווחי. הגנה סובלנית אינה יותר מחיזוק הסטאטוס קוו: כאשר אדם מניף אגרוף ליד אפך, מותר לך רק להרחיק את האגרוף. למעשה זה אף גרוע מכך- על סמך נהלי הצבא, עליך להזיז דווקא את אפך ולגרש את מיידי האבנים. גישה זו ללא ספק משרתת אך ורק את התוקפן. במקרה הכי גרוע- הוא לא יצליח. אין זה סביר שייענש, וסבל בכלל אינו אופציה.

סובלנות מאז ומעולם הייתה טקטיקה כושלת. בסדרה של מעשי אלימות, חלק תמיד יישארו ללא מענה, בעיקר אם היו קטנים. עמדתו של הצד הסובלן מתפוררת ללא הרף ככל שמתקדם התוקפן. אם אפילו עשרה אחוזים ממקרי התוקפנות עוברים ללא מענה, הסובלנות הופכת עד מהרה להפסד צורם שמצטבר לכדי מאות אלפי תקריות. ישראל מתעלמת מהשתלטותם של הערבים על קרקעות מדינה, מהפשיעה הגואה בחברתם, ובהעלמת המס אדירת המימדים.

שיחזור תקיף של המצב הקודם הינו דבר הגיוני כאשר הממשל נלחם בפושעים בלתי מאורגנים. לכל אחד מהם יש את האינטרסים שלו, שום קבוצה משמעותית אינה אחראית לפשיעה, ומדיניות רחבת היקף אינה מעשית. המצב עם ערביי ישראל שונה מאוד. ארבעה מליון ערבים בישראל ובשטחים פועלים מדי יום צעד נוסף כנגד המדינה וחוקיה. הערבים פועלים הן באופן גלוי ונסתר. המשטרה אינה מסוגלת לרדוף פיזית אחר כל פושע ולעצור אלפי משתתפים בהפגנות ומעשי העלמת מס (שכולם ערבים). ספק המים אינו יכול באמת לתבוע או לנתק ערבים שאינם משלמים את חשבון המים. הבחירה האמיתית הינה בין איבוד המדינה לערבים או ענישה קולקטיבית בלתי מידתית.

סובלנות היא לא יותר מאשר סבילה בשקט של מעשי תוקפנות.