לפת”ח אין כל סיבה לעשות שלום עם ישראל, ולמעשה שורה של בכירים פלסטינים כבר הדגישו כי היה זה אש”ף, ולא הפת”ח, שהסכים לפתרון שתי המדינות. מדובר בהונאה ערבית טיפוסית: חברי הועדה המרכזית של הפת”ח הצביעו אחד אחד בעד הסכם אוסלו לפני שנציגי הפת”ח באש”ף הצביעו בתמיכה להסכם. מכתבו של ערפאת לרבין, חלק מהסכמי אוסלו, קובע את אחריות אש”ף על מעשי אנשיו- כולל הפת”ח. אומנם לא היה כל הסכם רשמי עם הפת”ח, אך אין כל צורך בכך כי הפת”ח חייב להישמע להוראות הגוף לו הוא כפוף. החוק הבינלאומי גובר על החקיקה הלאומית. בעולם האמיתי, אין חשיבות רבה להסכמים כתובים, שכן כל צד מפרש אותם בהתאם למאזן הכוחות הקיים. במובן זה, מאזן הכוחות מעולם לא חלף מהעולם כאמצעי ביחסים בינלאומיים, אלא לקח דמות של מסך עשן בהסכמים בינלאומיים.

ככל שישראל מפחיתה מלחצה הצבאי על הפלסטינים, המחבלים מאבדים את התמריץ להסכים לויתור של “שתי מדינות לשני עמים.” במקום להלום בפלסטינים או לחנוק אותם עד שיסכימו לשלום, ישראל הפכה את חייהם למספיק נוחים עד למידה שאין להם מה להרוויח מעצמאות- ובעיקר כיום שכבר יש להם בפועל עצמאות. הם נהנים משלטון עצמי, הכרה בינלאומית, ואפילו דרכונים משלהם, אך הם אינם אחראים כלל לכלכלתם, בעוד שישראל מספקת להם שירותים מנהליים ותעסוקה.

מאחר וצה”ל הצליח כמעט להשמיד את הטרור בשטחים, הפת”ח נותר מרוחק ממרבית הפלסטינים. פרס הציג את ארגון הטרור ככוח אמיתי בכדי להפוך את ערפאת, שבזמנו היה כלומניק שהתחבא בתוניס – למנהיג בובה. כיום נותר הפת”ח כנופיה שנואה שאינה קשורה להמונים הפלסטינים, המסוגלת לשלוט רק בזכות חלוקת כספי סיוע זר. איש פת”ח יכול לזכות בבחירות בתור הבריון בעל הפרסום הטוב ביותר, אולם התנועה עצמה אינה משיגה כל תוצאות בבחירות הפרלמנטאריות.

ההנהגה הותיקה של הפת”ח היא באמת ותיקה מאוד, מרביתה מעל גיל שבעים. הכוח הצעיר הינו הרבה יותר מיליטנטי. מאז שסלאם פיאד העצמאי התמנה לתפקיד ראש הממשלה, והרחיק פושעים ממשרות ממשלתיות, עבר הפת”ח הקצנה. לאחר שהורחקו מהחיים הציבוריים, מצאו חברי הפת”ח כי הדרך הצבאית היא המקצוע היחיד שנותר להם לעסוק בו.

בחירות דמוקרטיות בגדה עלולות להביא את המתונים לשלטון. אלה אשר אינם מזוהים עם הפת”ח עלולים לייצג את מרבית העם שמאס בסכסוך ורוצה בסיומו. בשונה מהפת”ח האידיאולוגי והלוחמני, למרבית הפלסטינים לא אכפת מפליטי 48′, והם דווקא מברכים על נוכחות ההתנחלויות, המספקות להם תעסוקה. אולם הפת”ח וחמאס רומסים את חופש הביטוי הפוליטי העצמאי. המתונים אינם מסוגלים למשוך מצביעים עם כספי סיוע, שנותרו תחת שליטת הפת”ח. אפילו פלסטינאים עשירים אינם מסוגלים לממן מפלגות חדשות מכיוון שהממשל מיד יסגור להם את תזרים המזומנים. הפת”ח יעשה כל שביכולתו לרמוס תשתיות פילנתרופיות יריבות.

בכדי לנצח, על המערב להכיר בכך שהפת”ח אינו מייצג עוד את העם הפלסטיני. הזרוע הצבאית והמדינית של הארגון מתפקדות כיום עצמאית לחלוטין אחת מהשנייה. פלסטינים מהשורה עלולים לתמוך בלוחמי פת”ח לשעבר שכיום רק רוצים קצת שקט, אולם קודם כל יש להפטר מהקיצונים. על המערב לנטוש לחלוטין את הפת”ח, לתמוך במספר מפלגות מתונות, ולתעל את כספי הסיוע דרכן ולא דרך ממשלת הפת”ח. ללא הצורך להראות טוב בטלוויזיה, הפת”ח יחזור עד מהרה לטרור- אולם צה”ל מסוגל לרמוס אותו בקלות.