הנכונות לשקר תלויה בנחישות הלאומית. לא ניתן להימנע משקר בזירה הפוליטית, כפי שציינו הוגי דעות כאפלטון ומקיאוולי. אנשים כמהים למוסריות אפילו כאשר הם אינם מצפים לכך. ממשלות קנאיות העומדות בפני רגעים מכריעים בהיסטוריה הלאומית חייבות לגייס תמיכה מקומית ובינלאומית בכל דרך אפשרית, והשקר היא אחת מהן.

ממשלתו של בן גוריון נהגה לשקר ללא הרף בכל הקשור למדיניות כלפי הערבים. היא הטיפה לדו קיום אך גירשה את הערבים מהארץ ושלטה בהם ביד של ברזל. משנות ה70 עלו הימנים לשלטון, ובחרו במדיניות כסילה של כנות, אשר מאז חלחלה גם לשמאל. בעוד שממשלות השמאל לפניהם דיברו על שלום ובו בעת הרחיבו התנחלויות, הימין הכריז על כוונותיו. כצפוי, זה גרר זעקה מקומית ובינלאומית כאחד מכיוון שהשקרים הרשמיים הוכרו כמידה של כבוד לדעת הקהל, ודיבור ישיר היה כחוסר כבוד להגינות הציבורית. דור חדש של שמאלנים, שגודלו על אידיאליזם ופציפיזם (בו דגלו אבותיו אך לעולם אל פעלו לפיו), חברו לגל הכנות והמוסר הגלוי.

האמת היא כלי בידיו של האדם העצל אינטלקטואלית ונכשל פוליטית. אלה לא סבורים כי המטרה מקדשת את האמצעים, ומספרים את האמת בכדי לפזר את האחריות. אם הציבור יודע את האמת, הוא כביכול שותף לאחריות.

לזאב ז’בוטינסקי היו אידיאלים ברורים: שתי גדות הירדן, מדינה יהודית בלבד, וקיר של ברזל מול הערבים (צ’רצ’יל מאוחר יותר גנב את רעיונותיו בנאום פולסום המפורסם.) בשונה ממנו, למנחם בגין לא היו ערכים ברורים שכאלה. הוא נצר את היהודים מעל ליהדות, כך שבמקום לתור אחר ערכי היהדות בכל מחיר, הוא נכנע ללחץ הציבורי ומסר את סיני.

התקשרות הרעבה, האידיאליסטים, והשמאל הכנוע- כולם חברו למסע אחר האמת. הם חושפים הכל, החל בפרשיות צבאיות פעוטות וכלה בהחלטות פוליטית סודיות. בעבורם, האמת ניצבת מעל לצרכי היהדות מכיוון שהיהדות אינה מעניינת אותם. כל ערך נראה נעלה בעיניהם מהיהדות חסרת הערך.

אנו זקוקים למנהיג שלא יהסס לשקר במצח נחושה בכדי להגשים את מטרות הדת.