עיתונאים, עובדי סיוע, תיירים ומבקרים בעלי גישות מיקרו דומות תוהים רבות מדוע היהודים והערבים אינם מסתדרים זה עם זה. בשיחותיהם עם יהודים וערבים, הם כמעט ולא נתקלים בשנאה הגואה המוצגת בתקשורת. ישנן באמת דוגמאות רבות לידידות בין יהודים וערבים.

על פניו, אנשים רוצים בשלום. האספסוף, עם זאת, מעדיף סכסוך מתון המאפשר לו – ובעיקר לאספסוף המתפורר, חסר האמונה, חסר האידיאולוגיה – לחוש בזהות כשלהי.

את מרבית האינדיבידואלים ניתן לשכנע לעשות טוב. שני אנשים חדורי כוונות טובות יכולים לרוב למצוא פתרון המקובל על שניהם. אולם המצב שונה עם האספסוף. קהלים נדבקים זה לזה בזכות רגשות דומים. המכנה המשותף הוא תמיד הנמוך ביותר. שנאה היא הרגש הכוללני הרווח ביותר, שהכי קל לארגן סביבו את ההמון. אין כמו אויב משותף לחיזוק הקבוצה. חברי הקבוצה הבודדים מנפנפים בשנאתם לאויב – והפגנת שנאה לאויב הינה כהפגנת נאמנות קבוצתית. בשונה מסוגיות כלכליות, כאן הצעקנות היא דווקא יתרון בולט, ומי שמרגישים מקופחים כלכלית תמיד מזנקים על ההזדמנות. הדמגוגיה הלהוטה משלהבת את ההמון ומשמשת דוגמה התנהגותית.

לאינדיבידואל אכפת משגשוג כלכלי. אולם מנהיגים שאינם מסוגלים לספק זאת, מציעים תחליף טעון- אידיאולוגיה, ובעיקר שנאה. אינדיבידואלים, הדחוסים לתוך ההמון, בולעים את גלולת השנאה ממספר סיבות. קשה לשחות נגד הזרם, וההליכה אחר רגשות הכלל היא הרבה יותר קלה. מחאה כנגד משטר פושע היא דבר מסוכן מאוד, בעוד שהאמונה העיוורת בחוכמתו וכושר מנהיגותו של המנהיג הינה מקובלת חברתית. שום אדם אינו מסוגל לציית לפקודות המעיקות על מצפונו, אולם האמונה כי האידיאולוגיה הרשמית הינה באמת צודקת, משחררת את האדם מרגשות אשם. מה גם, שהשנאה העיוורת היא דבר נעים. מנחם לדעת שאויב חיצוני הוא האחראי לכל מכאובינו, וכי אין האינדיבידואל אשם בחייו העלובים, בבורותו, ובמנהיגיו הרקובים. הקונספירציה החיצונית פותרת את הכלל מרגשות אחריות לגורלו המר.

מהות הסכסוך אינה עוסקת במוסר. כל צד מחזיק במוסריות כלשהיא, אולם המוסר הוא תופעה פנים חברתית. אנשים יכולים בהחלט להיות מוסריים כלפי שכנים עימם הם חולקים ערכים ומטרות דומות. היהודים והפלסטינאים הינם זרים זה לזה בעלי מטרות סותרות: שניהם רוצים את האדמה כארצם. יהודה היא ארצו של דוד המלך והמכבים בעיני היהודים, ומטע הזיתים של סבא בעיני הפלסטינים. זוגות מתגרשים נוטים להתקוטט על חפצים פעוטים בעלי ערך סנטימנטאלי לשני הצדדים. אם כך, מה הפלא שאנשים יריבו על אותה חלקת אדמה?

יהודים וערבים חיו יחדיו בארץ יחסית בשלום לפני שעלתה סוגיית הלאומיות. חיינו בשלום כאשר האינטראקציה התרחשה ברמה האישית במקום בחברתית- בה רוצים כעת שני העמים. האם עלינו להתנהל כגופים חברתיים? האם אין תחליף למדינה? בני ישראל כבשו את ארץ כנען שגם היא הייתה מיושבת בזרים. היסטוריונים טוענים כי כיבוש הארץ לא התרחש ככתוב בספר יהושוע, אלא דווקא היה הסתננות איטית וארוכה של יהודים אל תוך הארץ. התורה עוסקת בכך כאשר היא מתארת שהיהודים צוו להתיישב בעיירות שנשלטו בידי שופטים – מבלי להקים מדינה. בני ישראל בכוונה נמנעו מלהרגיז את שכיניהם עד שהפכו לגדולים מספיק בכדי להשתלט על הארץ כעובדה בשטח, ורק אז החלו במסע כיבושים צבאיים. היהודים המודרניים, שברחו מאירופה האנטישמית, באו בהמוניהם לפלסטין ועוררו את שנאת המקומיים מבלי שביססו עליונות פוליטית או דמוגרפית. שני המודלים- כיבוש הארץ בתורה או ההסתננות של ההיסטוריונים- הינם אפשריים. בימינו בחרו היהודים בגישה שונה- הגירה יהירה- וסבלו בשל כך מההשפעות השליליות של המדינה – עוינותם של זרים לגוף מדיני זר – אולם עשו זאת מבלי כל אידיאולוגיה נחושה לסלק מקרבם את שונאיהם.

האם אין אנשים מסוגלים להישאר אינדיבידואלים שוחרי שלום, כך שיהודי יוכל לקיים יחסי ידידות ושלום עם ערבי? אנשים נוטים להיות שלווים כאשר אין להם סיבה להלחם. הם אינם רבים בנסיבות שאינן מצריכות זאת. הערבים כועסים על שטף הזרים שסחף את ארצם – זרים שהביאו עימם ריבונות, רוב דמוגרפי וחוקים משלהם, ששללו מהערבים את מעמדם הרם ממנו הם נהנו לזמן כה רב. היהודים כועסים על עצם הנוכחות הערבית במדינה היהודית, סירובם להתפנות מהארץ, ואת סירובם הנחרץ לוותר על הלאומיות בתמורה להטבות כלכליות.

הלאומיות היא כוח שמחזק את עצמו. כאשר אינדיבידואלים חשים בסכנה, הם חוברים להמון. ההמון דבוק לעצמו בידי לאומנות ופחד, וככל שההמון גדול יותר, כך ניתן לדעת שהפחד המחזיק אותו גדול יותר. מספר קטן של פעילים מסוגל להצית גל אדיר של שנאה ולאומנות. קיצונים גוררים את ההמון לתוך הסכסוך. אינדיבידואלים יכולים להיות הגונים, מלאי חמלה, ופציפיסטים, אך המציאות החברתית אינה שונה מזו המצויה בממלכת הטבע: האספסוף תלוי בשנאתם של זרים. הממסד הצבאי תעשייתי מטיל את כובד משקלו מאחורי הלאומנות וצועק – “אש!”

המעבר בין חברה המאוכלסת באינדיבידואלים הגיוניים להמון מטורף וצמא דם יכול להיות מהיר מאוד. הקיצונים היו מעטים ונלעגים רק אתמול, אך היום כולם שותפים לדעתם. ניתן היה לצפות את הפיצוץ, אולם הוא עדיין מגיע בהפתעה גמורה. בפלסטין, הפיצוץ מגיע כעת. בתקווה הוא מגיע גם בישראל.