ישראל והמוסלמים היו אמורים לסיים את מאבקם לפני עשורים מהתשה הדדית או שעמום. שתי חתיכות מדבר, הנגב וסיני, בקרבת כמה עשרות קילומטרים של שטחי ביצות, בפאתי העולם הערבי, אינם חשובים למוסלמים. ירושלים אינה מעוז דתי חשוב כמו מכה. למוסלמים אין בעיה עם היהודים, אשר לא לחמו כנגדם במסעות הצלב, או דיכאו אותם בזמן הקולוניאליזם. המאבק מול ישראל משמש למוסלמים בעיקר חשיפה תקשורתית בזירה העולמית. זהו אמצעי בעבורם להשיג את הכבוד שהם כל כך רוצים- כמו כל בני האדם- אך אינם מסוגלים להשיג, בשל היותם יחסית נחשלים וחסרי השכלה. המאבק מול ישראל מונצח עוד בזכות נטיית המוסלמים לצדקה. הצדקה היא הכרח באסלאם, אשר נחקקה בתודעת המוסלמים מזה מאות שנים – ומחבלים פלסטינים השכילו לנצל אותם לטובתם. באמצעות תמיכתם הכספית, יכולים מוסלמים זרים להרגיש חלק מהמאבק המהולל, בין אם מדובר במלחמה כנגד האויב הנוכחי (ארה”ב), או ג’יהאד לטיהור האסלאם מכיבוש אירופאי (יהודי).

הפלסטינים זקוקים לסכסוך בכדי להמשיך להתקיים. אין להם כל מוצא כלכלי. ארבעה דורות כפליטים הותירו אותם ללא כל תרבות או מוסר עבודה. כיום מתקיימת הכלכלה הפלסטינית סביב ייצור פרימיטיבי וחקלאות יסוד. אפילו אם הפלסטינים יגיעו באורך פלא לרמת היעילות של החקלאים היהודים בגוש קטיף, הם עדיין לא יהיו מסוגלים לקיים את עמם ההולך וגדל בקצב מסחרר בזכות חקלאות בלבד. הפלסטינים זקוקים לכספי הסיוע הבלתי פוסקים מהמערב והעולם המוסלמי בכדי להתקיים. אפילו בעלי האדמות המרוצים של הדור הזה יהפכו לממורמרים בדור הבא, בעוד שילדיהם יתורו אחר אורך חיים מודרני וינטשו את רעיית הכבשים מאחור.

השלטון הישראלי גם הוא זקוק לסכסוך מסיבות דומות מאוד. ישראל הנגועה בסוציאליזם ורווחה, גוררת את רגליה מאחורי המערב. אין זה כבוד גדול להתהדר בתואר של ראש הממשלה של מדינה פצפונת וענייה באמצע שום מקום. אולם להיות ראש ממשלה לוחם בקו החזית של התנגשות התרבויות העולמית- זה כבר מצטלם הרבה יותר טוב. מנהיגי ישראל שונאים לוותר על שטחים, אולם לא מסיבות לאומניות או דתיות. מנהיגים רוצים לשלוט על מדינה גדולה, ושום ממשלה מעולם לא ויתרה על שטחה מרצון. תחת הלחץ הבינלאומי לרצות את הפלסטינים, מוותר השלטון הישראלי על אדמת ישראל באי שביעות רצון, ומנגד גורר רגליים עד כמה שרק ניתן. אם יהודה, שומרון ועזה אינם שטחים יהודיים- על מה ההתמהמהות? תנו אותם לערבים שיבנו מדינה כושלת- למי אכפת? תתמקדו בעצירת ההסתננות מאשר בישות הפלסטינית.

המערב תומך בסכסוך מסיבות של מאזן כוחות. רק האמריקאים בתושייתם מסוגלים מצד אחד לדחוף לשלום (ולהצטייר כאימפריה שוחרת שלום) ומצד שני להתנגד אליו. אספקת כספי הרווחה המתונים הופכים את ארה”ב למתווך האידיאלי, הזוכה לחיזורים משני הצדדים. הרווחים שגורפת ארה”ב אינם פוליטיים בלבד, אלא גם צבאיים (בסיסים והשפעה) וכלכליים (מכירת נשק). כאשר הסכסוך הגואה מתפרץ לכדי מלחמה, ארה”ב, צרפת, ורוסיה צורחות להפסקת האלימות: תיווך זה נחמד, אבל מלחמה פתוחה באזור הנפט של העולם אינה באה בחשבון.

התקשורת מלבה את הסכסוך בהגזמת המאורעות וסיקור יתר של המתרחש. השלום ממלא גג שבוע בלוח השידורים. המלחמה מספקת כותרות מזה מאה שנים. השלום טוב לעיתונים מקומיים- הרשתות הגדולות מתקיימות על דם המלחמה.

מורליסטים אינם מעוניינים בצדק כמו שהם רוצים למצוא מקרי אי צדק ולפרסם אותם ברבים . שלום אינו מטרתם.

פוליטיקאים שמרנים מעצם הגדרתם תומכים בקו הקשה. קו זה יכול ‘ליישר קו’ עם החשיבה הקולוניאליסטית הטיפוסית (כדוגמת משוא פנים אנטי ערבי במקרה שלנו). אנטישמיות, בוז לחלש, לנחשל, לטיפש, או מאפיינים אחרים. שמרנים אינם רוצים שלום. הם לעולם אל יתמכו במטרות שנוגדות את הדעה הקדומה שלהם. הבוחרים רוצים שלום- אבל הם לא אלה שקובעים מדיניות.