היהודים אינם יכולים לשרוד בחברה פתוחה. היהדות אומנם אינה קשה במיוחד, אבל קשה להיות שונה- אפילו קצת שונה. אפילו קשה יותר להכריז על היותך שונה מול שכניך הגויים. לא נוח להיות שונה. אנשים זקוקים לכוח, והרגשת שייכות לאספסוף חזק. האספסוף הנוכרי ממילא גדול בהרבה מהיהודי.

הבדל דתי, כדוגמת היהדות, יכול להוות מקור גאווה אדיר, אך גאווה מעין זו מצריכה ידע רב. אלא אם נדחק האדם ללמוד מילדותו, מדוע שיתחיל ללמוד בבגרותו דבר מה שנראה בעיניו לא רלוונטי? מעטים ילמדו, אך הרוב לא יטרחו.

למרבית ההיסטוריה, הנלחץ על היהודים להיות שונים. החינוך הצעיר הכפוי, חוסר הניידות, והעוינות האוניברסאלית מנעו מרבים להיטמע ולהתבולל בחברה. אולם בהיעדר עוינות, כפי שהיה בהודו, הקהילות היהודיות נטמעו.

היהודים העתיקים נודעו לשמצה בכך שהיו מאוד ‘לא-יהודים’. הם התגרו פעם אחר פעם בנביאים ואלה בתגובה איימו בעונשים אלוהיים. הם השתחוו בפני אלילים והתנהגותם לא הזכירה ולו במעט את חוקי חז”ל הענפים. היהודים שרדו אז בתור ישות פוליטית, בתור מדינה עצמאית.

בגלות, חוקי חז”ל והעוינות הנוצרית שימרו את האומה היהודית. כיום, עם זאת, איננו יכולים עוד לשרוד כישות דתית גרידא. הנצרות כבר התפוררה מזמן לעשרות זרמים, ואיבדה את כוחה כסממן מגדיר בעבור אנשים רבים. ההתבוללות היהודית אינה ייחודית, אלא תואמת יופי למודל הנוצרי. בעיתות של ציניות דתית, זהות דתית אינה מסוגלת לשרוד.

בחירתנו היחידה היא האופציה העתיקה: מדינה נבדלת, מיליטנטית ושונה. היהודים זקוקים לזהות פוליטית ברורה, מה שמצריך מדינה יהודית ברורה ללא ערבים. לאחר שיהפכו היהודים לפטריוטים קנאים, היהודים יחפשו בסיס רציונאלי ללאומנותם, ויאמצו את הדת. זוהי הדרך הבטוחה לשמר את זהותנו היהודית לעתיד הנראה לעין. והדבר מצריך גוף פוליטי חזק.