שלושה עשורים של משא ומתן אינם דרך לעשות שלום. השלום הוא תולדה אך ורק של ניצחון מוחלט של צד אחד על משנהו.

היוונים העתיקים לא ניסו להראות לפרסים מי מתורבת יותר, ליבראלי וסובלני יותר. היוונים לא חששו משקיעה לרמתם של אויביהם השנואים. המלחמה אינה העת לפנות לשירה ומוסריות. אספסופים רעבים מסתערים על חנויות המזון: כאשר ההישרדות נמצאת בסכנה, האתיקה אינה חשובה עוד. הניצולים אולי ישאפו לתקן את דרכם ולחזור למוסריות, אולם לאנשים מתים ואומות מתות אין כל טעם במוסר.

האתיקה היא חבילת מגבלות על התנהגות האדם לשם יצירת קיום נוח בעיתות שלום, ואלה אינן קבילות בזמן מלחמה. האתיקה מתייחסת לשכנים- אנשים עימם ניתן לחיות בשלום. האתיקה מעולם לא יועדה לאויבים, ובאמת נדיר שהייתה תקפה בזמן מלחמה.

התורה אוסרת רצח, לא הרג. על היהודים להרוג את אויביהם ואת הפושעים המתועבים שבקרבם. התורה אינה מהססת לתמוך ברצח עם כאשר אין ברירה אחרת. הפוליטיקאים הישראלים המודרניים מדמיינים שהפלסטינים פשוט ישכחו יום אחד את ההשפלה שבאובדן אדמתם ובני משפחתם. המתיישבים האמריקאים השמידו את המקומיים האינדיאנים כליל. אך זה לא נעשה עם השחורים, אשר היום באמת מטפחים את לאומנותם האפריקאית. הלבנים בדרום אפריקה נאלצו לדכא את זכויות השחורים בכדי לבנות מדינה בטוחה ויפה, אולם הם לא השמידו אותם. השחורים מצידם לחמו באי הצד- וניצחו, ומאז הרסו את המדינה. יהודים רגישים אולי לא אוהבים את השמדתם של הערבים תושבי המקום- אך אם ברצוננו במדינת ישראל מאריכת ימים, אין כל ברירה אחרת. כל גישה אחרת רק תאריך את הסבל לשני הצדדים. דבר טוב אחד בימינו הוא שבניגוד לימי יהושוע, ניתן לחסל אומה בהתבוללות. אין כל צורך להרוג את הפלסטינים, מספיק לפזר אותם מבין מדינות מערב.