המשא והמתן של ג’יימס בייקר עם סוריה ואיראן חושפים את פרצופה האמיתי של מדיניות ארה”ב: היא אידיאליסטית רק עד גבול מסוים. ברגע שאמריקנים מריחים שריפה הם – בבל השניה – עושים מעבר אל הפלגמטיות הצינית. הישראלים, שבעצמם בגדו בשותפיהם בדרום לבנון, לא יכולים לצפות לנאמנות יתרה מצד ארה”ב. ארה”ב כבר בגדה ברבים מחבריה: בהונגרים, אותם הסית הרדיו האמריקני אותם למרד נגד בריה”מ, בוייטנאמים הדרומיים ובכורדים, וזאת רק רשימה חלקית. כשהדבר היה כדאי לאמריקנים הם בגדו גם בישראל: בסכסוך בתעלת סואץ של 1956, טרם פרוץ מלחמת ששת הימים ב-1963, בקמפ-דיויד, בשיחות וואי, ובמקרים רבים נוספים. ארה”ב שיתפה פעולה עם אויביה לשעבר: עם הנאצים ב-1945, עם סין נגד בריה”מ, עם האפגאנים נגד רוסים, עם עיראק נגד איראן וכו’. כעת שוב הגיע זמנה של ישראל להיות קרבן על מנת להמתיק את הכישלון האמריקאי בעיראק.
סוריה לא מסוגלת להשפיע בעיראק. האיסלאם הפונדמנטליסטי בה חזק למרות אופייה החילוני של המדינה. המיליציות החמושות מסוגלות לספק לעצמם את האמל”ח ואת שאר האמצעים בעזרת סחר בסמים, גביית דמי חסות ושוד. הם מנצלים את התמיכה הסורית אך יסתדרו גם בלעדיה.

התניית העזרה מצד הסורים ביציאת הכוחות האמריקנים מעידה על כוונותיהן של איראן וסוריה לחלק ביניהם את עיראק לאזורי השפעה כמו בלבנון. סוריה כבר נכשלה בניסיון לדכא את ההתקוממות ההמונית נגדה בלבנון ולא תהיה מסוגלת למאומה בעיראק. חוץ מזה – העולם המוסלמי יראה במסירת עיראק לידי הסורים – במיוחד במחיר של רמת הגולן – ככישלון אמריקני ושיתוף פעולה עם הסורים השנואים.
הגולן… אין תקדים למסירת השטח על ידי הצד המנצח. התוקפן מעולם לא קיבל את מה שהפסיד בחזרה. וויתורים טריטוריאליים אף פעם לא הביאו אל השלום. שלום תמיד מושג על ידי מלחמה בלתי מתפשרת.