הרמב”ם דחה את רעיון התיאוקרטיה היהודית בטענה שהיא תשחית רבנים והתעקש על שליט עצמאי. כמו כן, הרמב”ם לא תיאר את המלך/משיח היהודי בתור רב, אולם הוא סבר שעל השליט יהיה לפעול במסגרת ההלכה. אך אם מדינה נשלטת בידי ההלכה, הרבנים הם אלה השולטים בפועל. לרבנים יש כוח חקיקה, בעוד שהשליט הוא הזרוע המבצעת. בזממנו זה אומר כנסת רבנית וראש ממשלה עממי. ללא הפרדה בין דת ומדינה, על הממסד הרבני להפוך לקונפורמיסט, ללא יכולת לגנות סוגיות כדוגמת שטחים יהודיים תמורת שלום או את קליטתם הליבראלית של יהודים אמריקאים. החילון מטיב עם יהודים דתיים בכך שהוא מתיר להם חופש פולחן מוחלט.

כמו כן, אין המלוכה או התיאוקרטיה רלוונטיות היום. על השליט היהודי להיות מוכר בידי הרבנים, ועליו להיות אורתודוכסי או חרדי. מלך שכזה יזרים את כלל כספי המדינה למען תמיכה בבחורי ישיבות ומשפחות מרובות ילדים. בחברה דתית חילונית מעורבת, תיאוקרטיה או מלוכה יהיו למעשה שלטון העושק חילונים יצרניים, לטובתם של מי שתורתם אומנותם.

חז”ל פונים למספר פסוקים מפוקפקים בכדי לבסס את מרותם. דברים 17:10 “וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ… וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ”. אולם פסוק זה מתייחס לשופטים וכוהנים- לא לרבנים. המקרים להם מתייחסים פסוקים אלה עוסקים בפלילים, לא בחקיקה דתית. בנוסף, פסוק 11 מדבר על תורה ושיפוט על אף שההקשר אינו קשור לתורה. לא יפליא אם הכתוב מתייחס למעשה לפסוק 15 המתיר ליהודים להכתיר לעצמם מלך, על אף שמאות שנים מאוחר יותר נוזף הנביא שמואל ביהודים על כך שהם רוצים מלך. האם הוא לא הכיר את הכתוב? בשביל שפסוק 11 יהיה מקורי, צריכים השופטים לדבר מבית המקדש (פסוק 8), ללא ספק בכדי לאחד את החוקים, ולא בכדי להמציא חדשים.

לעשרות אלפי רבנים הפזורים ברחבי העולם ומתיימרים להוות סמכות הלכתית, אין את הכוח שניתן לשופטי בית המקדש. די לראות את המחלוקות האדירות שבין פוסקי ההלכה, אשר לעיתים מגיעות עד נקמנות מסמרת שיער, בכדי להבין שלא יתכן שלרבנים אכן יש מרות הלכתית שניתנה מה’.

השאלה הגדולה הינה האם הרבנים של היום הם השופטים המוזכרים בדברים 17. מדוע הם, ואל הצדוקים, כוהני המקדש? דברים 33:10 קובע בפירוש כי כוח הלימוד מצוי בידי הלביאים, הכוהנים. דברי הימים ב’ 31:4 מזכיר את הלביאים בתור שומרי ההשכלה התורנית, ומלאכי 2:7 מאשר כי הם נהגו לעסוק בפרשנות משפטית של התורה. בדברי הימים ב’ 19:8, השופטים מתוארים כזקני הכפר, ואפילו מאוחר יותר, ירמיה 18:18 מציין כי לאלה הייתה רק סמכות ייעוץ, ללא כל חיוב משפטי.

אגדת חז”ל על הסנהדרין בבית המקדש הינה מופרכת מיסודה. בית המקדש נמשל בידי הצדוקים (כוהנים) אשר היו צאצאיו של הכהן הגדול צדוק. הצדוקים דחו את התורה שבע”פ ורדפו רבנים פרושים. מדוע שיותירו הכוהנים לרבנים לשבת כסנהדרין בבית המקדש, וליישם את חוקי התושב”ע, אותה הם החשיבו כמזויפת?

אין זה סביר שהסנהדרין היה כה אהוד על העם שלצדוקים לא הייתה ברירה אלא להסכים. הכוהנים אף מנעו מהורדוס הגדול לשפץ את בית המקדש, עד שהוא הגיע עימם לפשרה לפיה המקדש ייבנה בידי פועלים לביאים ובכך לא ייטמא.

מדוע התנגדו הכוהנים לתורה שבע”פ אם זו אכן ניתנה בסיני? ההסבר שמספקים חז”ל להתנגדות הצדוקים אינו מספק: לא ניתן לשער סיבה כלשהיא שבגללה יידחה גוף חקיקתי פעיל ורווחי. באימוץ התורה שבעל פה, הצדוקים היו מנשלים את הפרושים מכוחם, ונוטלים את תפקיד המרות הדתית והאזרחית כאחד. זה פשוט לא ייתכן שעשרות אלפי לביאים היו כולם אתיאיסטים שדחו בכוונה את חוקי ה’.
רבנים היו הכוהנים של העניים, מטיפים אנטי ממסדיים בדומה למייסדי הנצרות ולפרנסיסקנים. למעשה, בבשורות הסינופטיות, תורתו של ישו הינה זהה לדוקטרינה הרבנית- כאשר כל אמירה היוצאת מפיו הינה בעלת מקבילה בתלמוד. ישו שיבח את תורת חז”ל: “עשו כדברם אך לא כמעשיהם, מכיוון שהם אינם עושים כדבריהם.”

אפילו אם אנו בוחרים לקבל את סמכותם של חז”ל בהסתמך על דברים פרק 17, שתי דרגות של חקיקה הרבנית הן לחלוטין משוללות כל ביסוס מקראי: הכוח להמציא חוקים במטרה לגדר את המצוות, והכוח לבטל מצוות. באשר לשני, הרמב”ם הסכים לכך במידה ומדובר בדבר זמני במטרה למנוע רוע גדול יותר, כולל איום ליהדות ככלל (הלכות ממרים 2:4). אך כמעט ושום ביטול אינו עובר מבחן זה: חז”ל דוחים את מחויבותה של האישה לקיים צוות.

חז”ל מקדמים טיעון נוסף למען אמיתות תורתם: היא שרדה 2000 שנה. מדובר ברף גרוע למדי מכיוון שגם הנצרות שרדה 2000 שנה, ואף זכתה לתפוצה הרבה יותר רחבה. תיאוריית העולם השטוח גם היא שרדה 2000 שנה. ניצחון הפרושים על הצדוקים התאפשר רק בזכות חורבן בית המקדש: הלביאים לא יכלו להסתגל לעולם ללא מקדש. צדוקים קיצונים חברו לאיסיים, מסדר סגור, ושרדו למשך מאות שנים לאחר חורבן המקדש. ניצחון הרבנים על הקראים התאפשר בזכות שליטה טובה יותר בעדר המאמינים, שהיו קשורים בכבלי ההלכה. הקראים הגמישים יורת הלכו ונטמעו. היהדות הרבנית אינה רעה- להיפך, היא הטיבה רבות עם העם היהודי. אך ללא קשר למעלותיה, היהדות הרבנית אינה שוות ערך ליהדות התורה.

אנו יכולים לדרוש שינויים בחוק הרבני, אך רק כל עוד חוקים אלה יהיו יעילים (מאחר והחוקים הקיימים שימרו את היהדות זה זמן רב), קבילים (נטועים בתורה), מקובלים (על אנשים שיהדותם אינה מוטלת בספק), וחסרי התנגדות רצינית (מצד אנשים אשר חיים חיים יהודיים באמת- לא אתיאיסטים). אם החוקים החדשים יענו על כל הדרישות הללו, עלינו לכבד אותם. הדבר דומה לנהיגה לפי המהירות המותרת, תוך כדי עתירה לשינוי המהירות.

ישנם חוקים ביהדות הרבנית שמטרתם לדכא, ואין לקיימם: אדם המתגורר בקומה ה50 אינו חייב להישמע לציווי שלא להשתמש במעלית בשבת.

יש לקיים את חוקי חז”ל עד אשר ישונו – אלא אם כן הם פוגעים באדם