חז”ל פרטו והרחיבו בהלכות מצוות התורה, ככל הנראה על מנת שיהיו ברורות לציבור. אולם גישה זו הינה מוטעית. בהקבלה לחוק החילוני, מה שנותר בלתי מוגדר בחוק, הופך לנחלת הבחירה האישית. אם האדם מצווה להקריב קורבן, אין זה באמת משנה אם הוא מתחיל לפסוע לכיוון בית המקדש ברגל ימין או שמאל. החוק הרבני לקח את חוקי הכשרות הפשוטים, ומספר האיסורים על אכילת בשרן של חיות ספציפיות, והגדיל עליהם עד לכדי קטנוניות ואבסורד. דוגמה בולטת היא החלוקה לכלים בשריים וחלביים, בשל החשש שכלי שבושל בו מאכל חלבי לנצח יאגור בתוכו “ניחוח חלב.”

הנטייה הרבנית לפרשנות יתר הינה בור ללא תחתית: אין סוף למספר השאלות הדקדקניות שניתן להעלות על כל סוגיה טריוויאלית, וככל שרבנים יחוקקו יותר חוקים כמענה לשאלותינו, זה רק יפתח פתח ליותר שאלות. לאחר שחוקקו לנו הרבנים בדיוק אילו טקסטים למלמל בזמן תפילה, וכיצד להתנועע למשמע התפילה, נוכל לשאול מהו אופן הסדרת הנשימה הראוי. שאלה זו אינה יותר או פחות סתמית מיתר השאלות המלאכותיות עמן התמודדו חז”ל.

החוק היהודי בא במקור לשים סוף לחוקים הפגאניים המופרכים, אשר סבבו סביב אין ספור טקסים ואלים. התורה מותירה הרבה סוגיות פתוחות מסיבה טובה: שלא נפסיק לחשוב על המצוות, ושלא נתקשה מדי בקיומן.

בניית “הגדר סביב המצוות”, שנועדה להגן על יהודים מפני חילול מצוות שלא במתכוון, החלה רק בגלות, כאשר היהודים מצאו עצמם כמיעוט בתוך קהל גוי. אך כיום הסתיימה הגלות, ומושג הגדר הפך גם הוא ללא רלוונטי, ולדבר שמרחיק יהודים רבים מהדת- למרות שהיהדות האמיתית הינה הרבה יותר פשוטה.

יעקב שיחד את עשיו, בין השאר, בגמלים חולבים. המסורת היהודית טוענת כי אבותינו קיבלו על עצמם את עול המצוות הרבה לפני שמשה קיבל את התורה בהר סיני. כלומר- יעקוב לא ראה בחלב גמלים דבר שאינו כשר רק מכיוון שבשר הגמל אינו כשר. חיה לא כשרה – מה שכולל בין השאר גם בני אדם – היא חיה שאסורה למאכל מכיוון שהיא זוכה להגנה ביהדות. אנו נמנעים ממאכל חיות מתוך כבוד לחייהן, ולא כי משהו לא בסדר עימן. בדיוק כפי שמותר לשכור בני אדם לשם שירותים שונים (אך לא לאכול), כך בדומה מותר להעביד, לגזוז ולחלוב חיות שאינן כשרות למאכל – הכל חוץ מלהרוג אותן. אם בני ביתו של יעקב יכלו לשתות חלב גמלים, אז אין כל פסול בהחזקת חזיר כחיית מחמד.

בעצם ההכרזה על סוגי חלב מסוימים כבלתי כשרים, חז”ל יצרו את בעיית “החלב הלא כשר”. כעת נדרש משגיח כשרות שיוודא שחס וחלילה לא יתערבב חלב הפרה במפעל עם סוגי חלב אחרים. אם אי פעם היה פחד מופרך, זו בהחלט דוגמה ראויה.

ילדים יהודים יונקים מחלב אימם הבלתי כשרה, ועל כן אין סיבה שלא יצרכו חלב מחיות אחרות שאינן כשרות. תשובה הולמת תהיה שילדים אינם מחויבים לקיים מצוות. אך הנקה מחייבת את נוכחותה של אישה יהודיה בוגרת. או שכל האמהות היהודיות הינן חוטאות, או שחוקי הכשרות אינם תקפים לחלב. הפרשן רש”י באמת קבע כי כשרות תקפה רק כלפי הבשר, ולא כלפי שאר חלקי או תוצרי החיה.

הרמב”ם אומר, כי איסור הערבוב בין בשר לחלב נועד בכלל לשמש כמצווה להתרחק מטקסים פגאניים. העובדה שהאיסור על הרתחת גדי בחלב אמו מופיע בפרק שעוסק במנהגים פגאניים אסורים, ולא בדיני מזון – אומר שאין למנהג כל קשר לכשרות.

חז”ל הרחיבו על איסור החלב המקורי (גדי בחלב אימו) בכדי להימנע מחילול מצוות שלא במתכוון. תחילה נאסר בישול כל הבשרים בחלב, שמא יקנה היהודי בטעות בשר טלה. אך על פי אותו ההיגיון, מה אם יהודי יקנה בטעות בשר חזיר, במחשבה שמדובר בבשר פרה – האם בכדי להימנע מסיטואציה זו יש לאסור כליל את מכירת הבשר? חילול מצווה שלא ביודעין אינו נחשב לחטא, ותרחיש של קניית בשר בשגגה כמעט ואינו רלוונטי עוד בעידן המרכולים הכשרים.

איסור הערבוב בין חלב לעוף נחקק בשל הפחד שמישהו יראה אותך אוכל את השילוב, ויחשוד שמדובר בצ’יזבורגר. על פי אותו ההיגיון, אין לצאת מהבית בליווי אשתך, שמא יתבלבל עובר אורך ויחשוב שמדובר באשת חברך. מישהו יכול לראות אותך אוכל המבורגר ולחשוב בשגגה שמדובר בבשר חזיר – זו לא סיבה להפוך לצמחוני. “מראית עין” אינה תקפה בתוך כותלי ביתך: כמובן שאשתך יודעת איזה בשר היא בישלה – אם זה כן או לא גדי ובאיזה חלב. מה גם שאפילו הצ’יזבורגר אינו למעשה אסור –מדובר בבשר פרה, לא גדי או כבש, וגבינה אינה חלב מבושל- כפי שהתורה נזהרת לציין בדקדוק.

חז”ל הציגו טיעון נוסף: אדם המציב סביבו מגבלות שרירותיות מראה בכך את אהבתו לה’, ואת נכונותו לעשות צעדים לקראתו. אך מדוע אנו יוצאים מנקודת ההנחה שאנו יודעים מה רוצה ה’ מאיתנו מעבר למה שציווה לנו בתורה? מניין ההחלטה שהוא רוצה שדווקא נרחיב על המצוות? הממשלה קבעה מהירות נהיגה מרבית בחוק של 100 קמ”ש. האם מישהו יעלה על דעתו להפגין את נאמנותו למדינה בכך שייסע על 40 קמ”ש?

אני מסופק אם בני זוג יראו במגבלות עצמיות כביטוי לאהבה. מניין ההחלטה שרצון ה’ הוא שנכפה על עצמנו איסורים נוספים? באותה המידה אפשר לומר כי ה’, אשר ברא את החיות ואפשר לאדם לתת להן שמות על מנת לבסס את שלטונו מעליהן- ישמח אם נאכל מבשרן. דחיית התענוגות שנתן לנו ה’, היא כדחיית ה’ עצמו. אנו מצווים במפורשות ליהנות מבשר קורבנותינו. היהדות אינה דת של התנזרות, אלא דווקא של התענגות בנפלאות עולם החומר.

מי שבוחר בדרך הרחבת האיסורים ימצא עצמו הולך בדרך שרירותית וחסרת בסיס. ישנם איסורים בנוגע לדרגות שונות של גילוי עריות. האם עלינו להרחיב גם את אלה לכדי קרובים רחוקים מאוד מתוך אהבת ה’? או בנושא הכשרות: ניתן להבין בבירור כי ה’ אסר את מאכל כל בעלי החיים מלבד ארבעה זנים. אם נאמר שכוונתו היא להבטיח שכמה שפחות חיות יישחטו, האם עלינו להרחיב על המצווה ולהפוך כולנו לצמחונים? התורה צפתה את בואן של שאלות אלה, וקבעה כי מהמצוות אין לגרוע- וכמו כן גם אין להוסיף עליהן.

בראש ובראשונה חוקי התורה הינם מעשיים. החוקים היו קלים עד כדי כך ששבט עברי שנדד במדבר יכול היה לקים אותם. ישנן מצוות המרחיבות על אחרות, כדוגמת האיסור על משכב זכר, אשר מרחיב על “לא תנאף”. על כן יש לראות בתורה שבעל פה כדבר פרשנות – אך אין לקיים אותה כאשר היא סותרת את רוח הדברים בתורה שבכתב.

מצד אחד, קבעו חז”ל כי אין מילה או אות אחת בתורה שנכתבה סתם. מצד שני, חז”ל מתעלמים מהכתוב בתורה. בתורה כתוב בבירור “לא תבשל גדי בחלב אינו”. “תבשל”- אך מה אם לא מדובר בבישול? הרי בצ’יזבורגר הגבינה לא עוברת כל תהליך בישול. כמו כן, האיסור הספציפי הינו הגיוני לחלוטין רק בהקשר של טקסיות פגאנית.

כמו כן, מיהי “אימו”? האם מדובר באמו המיידית, או בחיה עם דרגת קרבה משפחתית, כפי שהמילה “אבותיך” בתורה מתייחסת לדורות הקודמים. אך בכל זאת, אין כל סיבה הגיונית להחליט שמדובר ב”כל” סוגי החלב. התורה הרי לא אוסרת בישול גדי בחלב פרה…

כמו כן עולות שאלות באשר לפרשנות המרחיבה על המילה גדי. אין ולו אזכור אחד בתורה בו המילה “גדי” מתייחסת לחיה אחרת מאשר – גדי. לדוגמה, מתוארת החיה גדיה- נקבת הגדי. פרשנים הרחיבו על הכתוב, וטענו כי יכול להיות מדובר גם בכבש. אך אין זה סביר, מאחר ולחיות אלה יש שמות משלהן בתורה- רחל, ושה. אך אפילו אם הגדי הוא כבש, עדיין מתבהרות שתי נקודות: הכוונה בגדי היא לחיה צעירה מאוד, ובפירוש לא לעגל. בארץ ישראל העתיקה לא היו עדרי פרות.
הפרשנות המתירנית ביותר לפסוק תקבע כי אין לבשל כבש/גדי/שה וכדומה בחלב החיות הללו. במקור לא מדובר במצווה קשה, אך רבנים הרחיבו אותה עד כדי גיחוך.

חשבו על גודל הפער שבין התורה לבין ההלכה – האיסור על בישול גדי בחלב הורחב לבשר פרה, משם לציפורים, (תרנגולות), ואז לכל סוגי הבישול (טיגון, אידוי וכו..). משם אסרו את עצם המגע בין שני המאכלים, ואת קיומו של מאכל המכיל עוף וחלב. הדבר סלל את הדרך להפרדת כלי האכילה לשני סטים שונים, שני ארונות כלים נפרדים- ולבסוף למסעדות נפרדות לחלוטין לבשר וחלב.